זבחים פרק ט', משנה ו'. המשנה פותחת בלשון "וכולם" - כל אותם דברים שנזכרו במשנה הקודמת, שאינם שייכים למזבח בפני עצמם אלא באים כטפלים לדבר אחר. וכבר למדנו במשנה ב' דברים שאין הם צריכים לעלות על המזבח, אך אם עלו - יישארו למעלה. כאן מדובר במקרה שכבר עלו, ולאחר מכן "פקעו מעל גב המזבח" - ירדו מן המזבח מחמת כוח החום של האש.
שני פירושים בלשון "פקעו":
לשון קפיצה ועפיפה - כך מפרש הרמב"ם: הדבר עף וקופץ מעל המזבח. כאשר מונחים על אש גדולה דברים שיש בהם לחות, מתחמם הנוזל שבפנים והופך לאדים, ומתוך ההתפרצות עשוי הדבר לקפוץ ממקומו.
לשון בקיעה - כך פירשו התוספות ואחרים: בקיעה כמו פיצול עצים וחיתוכם. וכן מצינו במשנה במסכת סוכה, שאת בגדי הכהנים הבלואים היו "מפקיעין" - קורעים אותם ועושים מהם פתילות להדלקת המנורות הגדולות שבבית המקדש. מכאן ש"מפקיעין" הוא לשון קריעה ופתיחה.
נמצא שעל ידי האש ניתזים הדברים הללו מעל גב המזבח, ובזה קובעת המשנה "לא יחזיר" - אין חובה להחזירם. הרשות נתונה להחזירם, אך אין הוא מחויב בכך. ואף שלמדנו קודם את כללו של עולא, שמשעה שהדבר מתחיל לבעור באש הוא נעשה "לחמו של מזבח", מאכלו של המזבח והרי הוא שייך לו - כאן, משהחל לבעור כראוי ולא בעירה מועטת בלבד, ונאכל רובו, שוב אין חובה להחזירו, אף על פי שהוא לחם מזבח.
וכן גחלת שפקעה מעל גב המזבח: אותו דין נאמר בגחלת שקפצה מעל גב המזבח אל רצפת העזרה - אין צורך להחזירה למקומה, שכבר נשרפה. אמנם אם קפצה מן המערכה, מן המדורה העיקרית, אל שטחו הרחב של המזבח, בוודאי חייב לדחפה בחזרה אל תוך המערכה. אך משירדה מעל המזבח אל הרצפה, אין צורך בכך, ורשות בידו אך אין חובה להחזירה אל מערכת המזבח.
אבר שפקע מעל גב המזבח:
קודם שניכנס לגופה של המשנה, נקדים כלל: בבית המקדש נחשב כל הלילה מצד עצמו כתקופת זמן אחת, ואין מחלקים בין חציו הראשון לחציו השני של הלילה. כלל זה נאמר בעיקר בהקטרת החלבים והאיברים, שהתורה מתירה להקטירם כל הלילה עד הבוקר. כל מקום שמצינו בו חצות, אינו אלא דין דרבנן. לגבי קרבן פסח נחלקו בגמרא ובתנאים, ונחלקו בזה הפוסקים, אם החיוב לאכול עד חצות הוא מדרבנן - אך זה יוצא מן הכלל, ובדרך כלל אין חלוקות של הלילה לחלקים.
לאור זאת באה משנתנו לחדש שבמקום מסוים אחד יש הבדל, והדבר מבוסס על הפסוקים: הפסוק העוסק בהקטרת החלבים והאיברים מדבר על השארתם כל הלילה עד הבוקר. לכאורה יש כאן ייתור, שהרי "כל הלילה" כולל מעצמו עד הבוקר, ולמה נוספו המילים "עד הבוקר"? מכאן דרשו שיש בהקשר זה שני חצאים ללילה.
ולפני שנעמוד על אותו הקשר, יש להבהיר את שלושת המצבים:
לא הוקטר לגמרי: חובה להקטיר את האיברים והאימורים באופן מלא, ויש לו כל הלילה לעשות זאת. לפיכך, אם אבר או אימור לא הוקטר לגמרי - חייב להחזירו על המזבח, ואין הבדל בין לפני חצות ובין לאחר חצות, אלא שיעשה זאת קודם עלות השחר.
הוקטר לגמרי: לדעת הכול, משנשרף הדבר כליל ונעשה כפחם, אין חובה להחזירו על המזבח. נשרף - נגמר, נעשה מצוותו, וזאת בכל שעה שאירע הדבר בלילה, בין לפני חצות ובין לאחר חצות.
מקרה הביניים: בו עוסקת משנתנו, ואף שאין הוא מפורש בה, מבארת הגמרא שזהו מקרה שהדבר העומד להישרף על המזבח התייבש לגמרי ונעשה כעץ, ולא נשארה בו לחות, אך לא השחיר לגמרי מבפנים ומבחוץ כפחם, ולכן יש בו עוד שריפה. בזה מחלקת המשנה: קפץ מעצמו קודם חצות - חייב לחזור; לאחר חצות הלילה - אינו חייב לחזור.
דין מעילה:
מעילה היא שימוש שלא כדין ברכוש מוקדש, בדברים שהם קדשי ה' והקדשיו של הקב"ה. הכלל הוא שמשנעשתה המצווה ואין עוד מה לעשות באותו דבר, הוא מאבד את מעמדו כקדשי ה', ושוב אין בו מעילה. הדוגמה המפורסמת לכך היא תיעול המים שדיברנו עליו קודם, האמה: הדם נכנס לשם, ומשזרם והוציאוהו, היו מוכרים דם זה לחקלאים מקומיים לזבל את שדותיהם. ולכאורה, כיצד ייתכן הדבר - הרי זה דם קרבנות, ואין בו מעילה? אלא שמשנעשתה המצווה ואין עוד מה לעשות בו, איבד את מעמדו המוקדש ונעשה רכוש בית המקדש, והיו מוכרים אותו להשתכר בו.
הוא הדין כאן: אם האיברים כבר נשרפו ואין עוד צורך בשריפתם, פסקה מצוותם ואין בהם מעילה. אך אם עדיין נותרה בהם מצווה, הנהנה מהם הנאה אישית - מעל. ואם עשה זאת בשוגג, משלם את הקרן, מוסיף חומש, ומביא אשם מעילות.
מעתה עולים דיני המשנה בשלושת המצבים:
קפץ האבר מן המזבח, או חתיכה ממנו ויותר, ועדיין לא נשרף לגמרי - בוודאי חייב לעלות שוב כדי להישרף לגמרי, ויש בו מעילה, שהרי לא סיים מצוותו.
השחיר ונעשה כפחם - נגמר לגמרי, ואין טעם להחזירו אף קודם חצות, ואין בו מעילה, שכבר עשה את מצוותו.
מקרה הביניים, שהתייבש כעץ ולא השחיר לגמרי לאורכו ולרוחבו - קודם חצות הלילה חייב לעלות שוב, ולפיכך עדיין נתון למעילה, שלא סיים את מצוותו; לאחר חצות הלילה אין הוא צריך לעלות שוב, וכיוון שנעשתה מצוותו - שוב אין בו מעילה.
ובלשון המשנה: "אברים שפקעו מעל גבי המזבח" - אם קפצו איברים מן המזבח. "קודם לחצות" - לפני חצות הלילה, ובאותו מצב ביניים שעדיין לא השחיר לגמרי אלא התייבש כעץ. "יחזיר" - חייב להחזירם. "ומועלין בהן" - ואם אינו מחזיר ונהנה מהם, כיוון שלא סיימו את מצוותם, יש כאן חשש איסור מעילה. "לאחר חצות" - לאחר חצות ההלכתי, והוא התייבש כחתיכת עץ. "לא יחזיר" - אין עוד חובה להחזירו, שכבר עשה את מצוותו. "ואין מועלין בהן" - שוב אין תחולה לדין מעילה בחתיכת בשר שנשרפה ברובה.
אלו הם דברי המשנה בעניין זה.