לפנינו משנה ו, המשנה האחרונה בפרק ג במסכת זבחים. אף היא עוסקת במחשבות הפוסלות את הקורבן, וכאן נפגוש מחלוקת תנאים בין חכמים לרבי יהודה.
שיטת רבי יהודה וחלוקתם של חכמים:
רבי יהודה סובר כי נוסף על המחשבות שכבר נקבעו כפוסלות, בכל אחת מארבע עבודות הדם העיקריות - שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה - אם חשב העובד מחשבה שאילו הייתה יוצאת לפועל היה הקורבן נפסל מצד עצמו, הרי אותה מחשבה פוסלת את הקורבן באותו אופן שמחשבת חוץ למקומו פוסלת. חכמים חולקים וקובעים כי רשימת המחשבות הפוסלות קצרה ומוגדרת: חוץ לזמנו, חוץ למקומו ושלא לשמו - ואף בדין שלא לשמו אין הדבר נוהג אלא בחטאת ובפסח ולא בשום קורבן אחר. ההלכה כחכמים.
לפיכך מונה חלקה הראשון של המשנה מחשבות שאילו היו יוצאות לפועל היה הקורבן נפסל, ולדעת רבי יהודה הן פוסלות אף בעודן מחשבה בלבד:
להשאיר את הדם ולא לזרקו: השוחט או הכהן העושה את הקבלה, ההולכה והזריקה, מחשב להניח את הדם בצד ולא להקריבו כלל. אם ישהה את הדם מעבר לזמנו - כלומר עד רדת הלילה של היום שבו נשחט הקורבן - נעשה הדבר לינה, והקורבן פסול, והמביא אינו זוכה בכפרה ובריצוי.
שלא להקטיר את האימורים עד מחר: חלקי הקורבן חייבים להיות מוקטרים באותו יום, וכשמניחם בצד עובר זמנם.
להוציא את הדם או את האימורים מחוץ לעזרה: יציאתם פוסלת אותם מיד מהקרבה, ושוב אין אפשרות להקריב את הקורבן.
בכל אלו אומר רבי יהודה שהמחשבה לבדה פוסלת את הקורבן, כמחשבות של חוץ למקומו. חכמים אומרים שמחשבות אלו אינן ברשימת המחשבות הפוסלות, ואין הן אלא מחשבת שטות: אם תצא לפועל אכן ייפסל הקורבן, אך המחשבה כשלעצמה אינה פוסלת. הלכה כחכמים.
קושי בדוגמת האימורים:
מבחינה הלכתית, אם נזרק הדם על המזבח כראוי, הקורבן כשר אף אם לא הוקטרו האימורים, והמביא זוכה בכפרתו. אם כן, מדוע נוקטת המשנה בדוגמה של מי שחישב שלא להקטיר את האימורים באותו יום, והרי גם ביצוע המחשבה בפועל לא היה פוסל את הקורבן?
תשובה אפשרית אחת היא שרבי יהודה פוסל בזה מדרבנן: הוא חושש שיבואו אנשים לא רק להימנע מהקטרת האימורים אלא אף מזריקת הדם. לפיכך אף אי הקטרת האימורים פוסלת מדרבנן, וממילא אף עצם המחשבה שלא להקטירם פוסלת מדרבנן. ומכל מקום, ההלכה כחכמים.
מחשבות שאינן פוסלות את הקורבן:
מכאן ואילך מונה המשנה מחשבות שאף אם היו יוצאות לפועל לא היה הקורבן נפסל מצד עצמו. הדוגמה הראשונה היא מתן הדם על גבי הכבש: אמנם אין זו עשייה כשרה, אך עצם נתינת הדם על הכבש אינה פוסלת את הקורבן, שכן תיאורטית אפשר לחזור ולקבל דם חדש - דם הנפש - אם עדיין הוא זמין, ולזרקו על המזבח, והקורבן כשר. נמצא שמתן הדם על הכבש דומה לדם שנשפך, שיש בו הזדמנות שנייה, שהרי כמוהו כמי ששפכו על הכבש במקום על הרצפה.
לפיכך אף רבי יהודה מודה שמחשבות אלו, אף שהן מחשבות פסולות מצד עצמן, אינן פוסלות את הקורבן כשחשב אותן בשעת אחת מעבודות הדם:
"שחטו על מנת ליתנו על גבי הכבש" - שוחט את הבהמה בכוונה לתת את דמה על הכבש. אין זו עשייה כשרה, אך אינה פוסלת מצד עצמה.
"שלא כנגד היסוד" - מחשב לתת את הדם על המזבח, אך לא כנגד היסוד.
"ליתן את הניתן למטה למעלה" - מחשב לתת את הדם שצריך להינתן מתחת לחוט הסיקרא, מעל לחוט.
"את הניתן למעלה למטה" - ולהיפך: את הדם שצריך להינתן מעל חוט הסיקרא, כמתן דם החטאת, מחשב לתתו מתחת לחוט.
"את הניתן בפנים בחוץ, ואת הניתן בחוץ בפנים" - מחשב שמה שצריך להיקרב על המזבח החיצון ייקרב על המזבח הפנימי, או שדם הניתן על המזבח הפנימי יינתן על המזבח החיצון.
"שיאכלוהו טמאים" - מחשב בשעת השחיטה, הקבלה והזריקה שבשר הקורבן ייאכל בידי כהנים טמאים. אסור, ואינו פוסל את הקורבן.
"שיקריבוהו טמאים" - מחשב שהאימורים והחלקים המוקרבים יוקרבו על המזבח בידי טמאים. אף זה אסור, ואינו פוסל: משהגיע הדם למזבח הקורבן כשר, אף אם לא הוקרבו החלקים כראוי, והמביא זוכה בכפרתו.
"שיאכלו ערלים" - מחשב שערלים יאכלו את הבשר. אסור מן התורה, ואינו פוסל.
"שיקריבו ערלים" - מחשב שהחלקים המוקרבים יוקרבו על המזבח בידי ערלים. אסור, ואינו פוסל.
"לשבר את עצמות הפסח" - בקורבן פסח נאמרו חומרות ומצוות מן התורה באופן אכילתו, ובהן האיסור לשבור את עצמותיו. אם שחט על מנת לשבור את העצמות כדי להוציא את המוח, זו מחשבת שטות, ואם יבצעה יעבור בלאו - אך הפסח עצמו אינו נפסל, ושאר בני החבורה, וכן הוא עצמו, בכשרות, אלא שעבר על איסור נפרד.
"ולאכול הימנו נא" - מחשב לאכול מן הפסח כשהוא נא, אף שאסור, שהרי חייב הוא להיות צלי אש.
"לערב דמו בדם פסולים" - מחשב לזרוק את הדם על המזבח כשהוא מעורב בדם פסול. עניין זה מורכב יותר, ונרחיב בו להלן.
בכל המקרים הללו קובעת המשנה "כשר" - המחשבה לבדה לעשות אחד מן המעשים האסורים או חסרי התועלת הללו אינה פוסלת את הקורבן. וכלשון המשנה: "שאין המחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו, והפסח והחטאת שלא לשמן" - המחשבה הפוסלת, ובוודאי לדעת חכמים, היא זו שהקורבן ייאכל בידי אדם או בידי המזבח בזמן הלא נכון או במקום הלא נכון; ובפסח ובחטאת - אף המחשבה על קורבן אחר, שלא לשמו. ההלכה כחכמים.
"לערב דמו בדם פסולים" - שיטת רבי יהודה במין במינו:
אסור להקריב על המזבח דם שהתערב בדם פסול. לכאורה היה מקום לומר שרבי יהודה יפסול, שהרי מכיוון שאין אפשרות לעשות כן והדבר פסול, הרי זו פעולה פוסלת, וממילא אף המחשבה עליה תפסול את הכל. אולם לרבי יהודה שיטה כללית, ולא רק לעניין זה: תערובת של דם כשר בדם פסול היא תערובת של מין במינו - תערובת של שני דברים מאותו סוג, דם בדם, אף שהאחד כשר והאחר פסול.
בכל תערובת הכלל הוא שהמיעוט מאבד את זהותו בתוך הרוב, וכל התערובת נידונה בדין אחד ההולך אחר הרוב - הוא הביטול ברוב. אך שיטת רבי יהודה היא שבתערובת של מין במינו אין המיעוט בטל. לפיכך אף אם יש תשעה חלקים, או תשעים ותשעה חלקים, של דם פסול וחלק אחד של דם כשר, הדם הכשר עומד במקומו ואינו נעלם. ממילא, כשנותנים את התערובת על המזבח - אף שהדבר אסור מדרבנן - מן התורה יוצא ידי חובתו, שהרי הדם הגיע למזבח.
נמצא שלדעת חכמים, אף שביצוע המחשבה בפועל היה פוסל את הקורבן - שהרי בכל אופן אין לעשות כן, ואפשר שכלל לא יצא ידי חובתו כאשר הדם הכשר הוא מיעוט - מכל מקום מחשבות מסוג זה אינן נחשבות ואינן פוסלות. ואף רבי יהודה, שסובר כאמור שמחשבה שביצועה בפועל פוסל את הקורבן פוסלת אף כשלעצמה, מודה כאן שאין המחשבה פוסלת: הואיל ובתערובת של דם כשר ודם פסול אין החלק הכשר בטל אף כשהוא מיעוט, הרי אם יזרוק את הדם על המזבח - אף שמדרבנן אסור לו - יצא ידי חובתו בדיעבד, ולפיכך אין המחשבה פוסלת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מחלוקת חכמים ורבי יהודה בדין המחשבות הפוסלות. רבי יהודה מוסיף כל מחשבה שביצועה בפועל היה פוסל את הקורבן מצד עצמו, כגון השהיית הדם עד לינה, אי הקטרת האימורים או הוצאת הדם והאימורים מחוץ לעזרה. חכמים מעמידים רשימה קצרה ומוגדרת: חוץ לזמנו, חוץ למקומו, ובפסח ובחטאת אף שלא לשמן, וההלכה כמותם. עוד מנינו את המחשבות שאף רבי יהודה מודה שאינן פוסלות - מתן הדם על הכבש ושלא כנגד היסוד, שינוי מקום המתן למעלה ולמטה ובפנים ובחוץ, אכילה והקרבה בידי טמאים וערלים, שבירת עצמות הפסח ואכילתו נא - ולבסוף עמדנו על דין עירוב הדם בדם פסולים ועל שיטת רבי יהודה שמין במינו אינו בטל.