זבחים, פרק ח', משנה ו'. מכאן אנו עוברים לתת-נושא חדש בסוגיית התערובות: לא תערובת של בהמות שלמות ואף לא של חלקי בהמות, אלא תערובת של נוזלים - כלומר, של דם. תערובת מסוג זה נקראת "לח בלח", שני נוזלים המתערבבים זה בזה, בשונה מעצמים נפרדים כבהמות, איברים או חלקי בהמות, ולפיכך דינה שונה במקצת. שתי אפשרויות לפנינו:
"מין בשאינו מינו" - שני סוגי נוזלים שונים המתערבבים יחד.
"מין במינו" - שני נוזלים מאותו הסוג, כלומר דם שדינו לעלות על המזבח שנתערב בדם שאין דינו לעלות עליו.
נדון בשתיהן בזה אחר זה.
כלל 'ביטול ברוב':
בדרך כלל נוהג הכלל של ביטול ברוב: כאשר יש תערובת של פריטים, או - כבמקרה שלפנינו - של נוזלים, מעמדה של התערובת כולה נקבע על פי רכיב הרוב. הרכיב המצוי במיעוט מאבד את זהותו, בטל בהקשר התערובת הגדולה, וכל התערובת מקבלת דין אחד.
ואולם ישנם דברים המונעים זאת. המפורסם שבהם הוא 'טעם כעיקר': אם הטעם מורגש, הרי זה כאילו הדבר עצמו נמצא כאן. מכאן הכללים של ביטול בשישים - פי שישים ולא רוב בלבד, כפי שנוהג בנוזלים לעיתים קרובות - שהרי כל עוד הטעם האסור מורגש, קשה לומר שאיבד את זהותו, כשהוא עצמו זועק דרך הטעם: "הנני כאן".
"חזותא מילתא היא":
במשנתנו פועל עיקרון אחר: "חזותא מילתא היא" - המראה הנראה לעין אף הוא דבר. כלומר, אין לומר בהכרח שהמיעוט איבד את זהותו ונעלם, כאשר העין עצמה מעידה שהוא עדיין קיים ולא נעלם כלל. זהו המקרה שלפנינו.
המשנה מעלה מדרגה בשלושה שלבים:
השלב הראשון - "דם שנתמזג במים":
דם שדינו להיקרב על המזבח נתערב במים, שאין להם עסק על המזבח, אך גם אין איסור מיוחד להעלותם עליו. אומרת המשנה: "אם יש בו מראה דם - כשר", כלומר בתנאי שהתערובת עדיין נראית כדם. ואין הכוונה לגוון ורדרד או אדמדם בלבד, אלא שמראהו מראה של דם ממש. הדבר אפשרי אף ביחס של חמישה חלקי מים לחלק אחד של דם, בהתאם לסוג הדם. במקרה כזה, אף שהדם הוא המיעוט שבתערובת, מכיוון שהעין רואה מראה של דם, אומרים שלא נעלם - חזותא מילתא היא - וחובת נתינת הדם על המזבח עומדת בתוקפה, ויש להעלות את התערובת על המזבח.
ובנוגע למים על המזבח, אין איסור להעלותם. הדבר דומה למה שלמדנו במשניות הקודמות, שאיבר של חטאת שהועלה נחשב כמקור דלק בעלמא, כעצים. אמנם אין רשות להעלות על המזבח דברי חולין לשם הקרבה, אך כאן אין כל כוונה שהמים ישמשו קורבן בשום צורה. אין זה שונה ממי ששוטף את המזבח במים: המים מגיעים אל המזבח, אך לא מפני שיש עניין בהעלאתם, אלא שכך אירע שהם שם. משום כך הדבר מותר, וכל עוד הדם קיים ומראהו מראה דם - התערובת אכן צריכה לעלות על המזבח.
השלב השני - "נתערב ביין":
המים מנוגדים לדם באופן ברור ומדללים את מראהו, אך מה הדין ביין אדום, שמראהו כשלעצמו דומה לדם? כאשר יין כזה מתערב בדם, לא בהכרח ייראה שהמראה חדל להיות מראה דם, אף בכמות גדולה. על כן אומרת המשנה: "רואין אותו כאילו הוא מים" - כל יחס שהיה נקבע לו היו אלה מים צלולים, נאמר חמישה לאחד, הוא היחס שיוחל גם על היין האדום. אם התערובת בתוך אותו יחס, דינה כדם, ככל דיני המים, והיא עולה על המזבח.
השלב השלישי - "נתערב בדם בהמה או בדם חיה":
מה הדין כאשר דם הקורבן מתערב בדם שאין לו כל עסק לעלות על המזבח? אף כאן מותר להעלות את התערובת, אף שהיא מכילה דם חולין או דם חיה. חיה, כגון צבי, אף שהיא בהמה כשרה, אין ממנה קורבן כלל. ובכל זאת, בין שהתערב בה דם צבי ובין שהתערב בה דם כבש רגיל שאינו קורבן, התערובת יכולה לעלות על המזבח, בדיוק כדין המים. ואין אומרים כיצד מעלים דם חולין ודם בהמה שאינה ראויה על המזבח, שהרי זו אותה סברה עצמה: כמים. התנאי הוא שתהיה הכוונה מכוונת - אין רצון שהדם הזר, מן החיה או מן הבהמה, ישמש קורבן, אלא שדם הקורבן בלבד ייקרב. ואותם הכללים בעצמם חלים כאן, כאילו היה זה יין אדום או מים, ואין ביניהם הבדל.
שיטת רבי יהודה - "אין דם מבטל דם":
למעשה יש בכך מחלוקת, והיא קשורה לשיטתו של רבי יהודה הנוהגת בכל התורה כולה. רבי יהודה סובר שבתערובת של לח בלח שהיא מין במינו - כבמקרה שלנו, דם בדם - אין לומר שהדם מאבד את זהותו בתוך דם אחר, שהרי הוא רק נדחק על ידי נוכחותו של דם רב יותר. לפיכך, לשיטתו, בתערובת של לח בלח מין במינו אין ביטול לעולם: אף טיפה אחת מדם הקורבן שנתערבה באמבטיה של דם חולין - התערובת נחשבת כאילו דם הקורבן עודנו נוכח בה, והיא יכולה לעלות על המזבח.
קיים דיון נפרד שאין אנו נכנסים אליו כאן: האם ניתן להניח שהדם מעורב באופן שווה, כך שכל דגימה ממנו מכילה מעט מדם הקורבן. לשיטת רבי יהודה נניח שכן, שאפשר להניח זאת.
מכאן דברי רבי יהודה במשנה: "אין דם מבטל דם" - דם אינו יכול לבטל דם, ולפיכך בתערובת של דם כשר שמקומו על המזבח עם דם אחר שאין מקומו שם, בכל כמות שהיא קיימת החובה להעלות את התערובת על המזבח, שהרי מוטלת חובה להקריב את דם הקורבן.
אין הלכה כרבי יהודה, אלא כתנא קמא: תערובת של לח בלח מין במינו אכן יש בה ביטול, אך אם מראה התערובת מראה של דם - אומרים שאינה בטלה, דינה כדם, וחובה להעלותה על המזבח.
הערת אגב - "קמא קמא בטל":
לסיום נוסיף נקודה הלכתית חשובה: קיים עיקרון נפרד הנקרא "קמא קמא בטל", כלומר הראשון הראשון בטל. משמעותו, שאם היה כאן כלי מים ודם הקורבן נטף לתוכו טיפה אחר טיפה, כל טיפה בכניסתה נבלעת ברוב המים ומאבדת את זהותה. עיקרון זה נוהג בכל סוגי התערובות, חוצה את כל התחומים, וכך ההלכה למעשה - קמא קמא בטל. נמצא שכדי שדיני התערובות שלמדנו יחולו, יש להניח שהנוזל נשפך לתוך התערובת בבת אחת, כדרך שנשפך מפייה רחבה, ולא טיפה אחר טיפה, שאז מתבטל כל אחד בפני עצמו באותו מנגנון.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני תערובת הנוזלים - "לח בלח" - בדם קורבן: את כלל ביטול ברוב ואת המגבילים אותו, 'טעם כעיקר' ו'חזותא מילתא היא'; את שלושת השלבים שבמשנה - דם שנתמזג במים, נתערב ביין אדום, ונתערב בדם בהמה או בדם חיה - שבכולם, כל עוד מראה התערובת מראה דם, חובה להעלותה על המזבח; את שיטת רבי יהודה ש"אין דם מבטל דם" בלח בלח מין במינו, שאין הלכה כמותה אלא כתנא קמא; ולבסוף את העיקרון של "קמא קמא בטל".