זבחים פרק ז, משנה ו - המשנה האחרונה של הפרק, והאחרונה בנושא שעסקנו בו: קרבנות העוף. זה עתה למדנו כי מליקה עשויה להיות פסולה, ואף על פי כן למנוע מן העוף להיות נבלה. משנתנו מבקשת לברר מקרה נוסף: מה דינו של עוף שנמלק כראוי מכל הבחינות, אלא שלאחר מכן התברר שהיה טריפה - למשל שנמצא נקב בליבו. עוף כזה אינו כשר לאכילה ואינו ראוי להקרבה, אולם המליקה נעשתה כתיקנה, ובשעת מעשה לא היה כל טעם לחשוד בכשרותו. רק בדיעבד נודע שאין הוא ראוי לקרבן. האם המליקה מונעת ממנו להיות נבלה, או לא?
התקדים מדין השחיטה:
יש בידינו תקדים המבוסס על מסכת פסחים: השוחט פרה, עז או כבש, ואף צבי, ולאחר מכן התברר שהיא טריפה - אין היא נבלה. כלומר, משנעשתה שחיטה כשרה, אין הבהמה מטמאה כלל בטומאת נבלה, אף שאסורה באכילה מטעם אחר. השאלה היא מה דינה של מליקה בקרבנות: כיצד היא מתנהלת כאשר מתברר שהעוף היה טריפה? בשאלה זו נחלקו שלוש שיטות, וכולן מבוססות ביסודן על דרשות הפסוקים שבמסכת פסחים. עם זאת, המשנה מציגה כאן לימוד אפשרי מן ההסכמה הכללית שהשחיטה מוציאה בהמה טריפה מדין נבלה, וממנה מבקשת להקיש אל המליקה בעוף. לימוד זה מצריך שני שלבים: תחילה מעבר מבעלי חיים יונקים אל העופות, ולאחר מכן מעבר מן השחיטה אל המליקה.
לשון המשנה:
המשנה פותחת: "מלק ונמצאת טרפה" - נעשתה בעוף מליקה כהלכתה, ולאחריה נמצא בו פגם פנימי שהיה ממית אותו, ולפיכך אין הוא ראוי להקרבה ולאכילה. ובדינו נחלקו התנאים:
רבי מאיר: "אין המליקה מטמאה בבית הבליעה" - דין העוף כדין שאר הבהמות: אין הוא נבלה ואינו מעביר טומאה, אף שאסור באכילה. יסוד דבריו בדרשות הפסוקים שבפסחים.
רבי יהודה: "מטמאה בבית הבליעה" - על יסוד דרשות אחרות הוא חולק וסובר: מאחר שהתברר כי העוף לא היה ראוי לקרבן, לא היתה כל רשות למלוק אותו, ונמצא שהמליקה אינה אלא מעשה השחתה. לפיכך, האוכל עוף זה שנפסל בטריפותו נטמא באכילת נבלה ובהעברתה בטומאת בית הבליעה.
ראוי לציין כי מן העיון בגמרא עד סופה מתברר שהקל וחומר וה"מה מצינו" שנביא מיד אינם יסוד שיטתו של רבי מאיר, אלא הדרשה שבסוטה. בטענותיו אלו הוא מבקש להוכיח שאף רבי יהודה, שאינו מקבל את דרשתו, מחויב לקבל את דינו - שהרי רבי יהודה מודה שבהמה שנשחטה ונמצאה טריפה אינה נבלה.
שני שלבים בלימודו של רבי מאיר:
מעבר מבהמות לעופות - בקל וחומר.
מעבר מן השחיטה למליקה - בבניין אב, בדרך "מה מצינו".
השלב הראשון - קל וחומר מבהמה לעוף:
דרכו של קל וחומר היא לעמוד על מקומו של הנידון בסולם החומרה שבעניין הנדון, וכאן הסולם הוא עוצמת הטומאה. מהו מקור הטומאה החזק יותר, עוף מת או בהמה מתה? התשובה: הבהמה. נבלת עוף אינה מטמאה במגע, ואילו נבלת בהמה - נבלה של יונק יבשתי גדול - מטמאה במגע ואף במשא, כלומר בנשיאת משקלה בלבד. נמצא שהבהמה היא מקור טומאה חמור מן העוף. ומכאן הקל וחומר: אם השחיטה מצילה בהמה מלהיות נבלה אף כשנמצאה טריפה, קל וחומר שהשחיטה תציל עוף מלהיות נבלה כשנמצא טריפה.
וכך מסיקה המשנה: "מה אם נבלת בהמה שהיא מיטמאה במגע ובמשא, שחיטתה מטהרת את טריפתה מטומאתה" - הבט בצד החמור שבסולם מקורות הטומאה, נבלת בהמה, המטמאה בעוצמה: במגע ישיר ובנשיאת משקלה. ואף על פי כן, השחיטה מצילה אותה מלהיות מקור טומאה, אף שאינה מותרת באכילה מפני שהיא טריפה. "נבלת העוף, שאינה מטמאה במגע ובמשא, אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת את טריפתה מטומאתה" - נבלת העוף היא מקור טומאה קל בהרבה, שאין המגע והמשא מטמאים בה, ועל כן מסתבר שכל שכן שהשחיטה בסכין תציל עוף שנמצא טריפה מלהיות מקור טומאה. עד כאן השלב הראשון.
השלב השני - "מה מצינו" מן השחיטה למליקה:
עד כה עברנו מבהמות לעופות, אך נותרה סוגיה נפרדת: הדיון אינו בשחיטה בסכין אלא במליקה. מניין שמליקת קרבן עוף שנמצא טריפה מצילה אותו מלהיות נבלה? לצורך זה נדרש שלב שני, ואין הוא קל וחומר אלא בניין אב, בדרך "מה מצינו". גדרו של "מה מצינו": כאשר לפנינו שני עניינים שאין טעם לחלק בין דיניהם, מחילים את הדין מזה על זה. אמנם קל מאוד לדחות "מה מצינו" בפירכא - די בהצגת טעם כלשהו לחילוק, וכל טעם מספיק, ולפיכך נוח לעצור לימוד כזה בהרבה מלעצור קל וחומר.
היסוד הנאמר כאן במשנה הוא שתפקידה של המליקה זהה לתפקידה של השחיטה. אמנם ישנו הבדל בשמות ובדרך - המליקה בקרבן העוף, והשחיטה שהיא הדרך היסודית - אך תכליתן אחת: להמית את הבהמה בדרך של שחיטה מסודרת, ולהכשירה לאכילה. ואם כן, אין טעם לחלק בין שחיטה למליקה, והדין צריך להיות זהה: אף מליקה בעוף תציל אותו מלהיות מקור טומאה, ואף אם נמצא טריפה.
ובלשון המשנה: "ממה מצינו בשחיטתה שהיא מכשרתה באכילה ומטהרת את טרפתה מטומאתה" - השחיטה, בבהמה ואף בעוף, היא המתירה את הבשר באכילה, והיא עצמה גם פוטרת את הבהמה מלהיות מקור טומאה כנבלה. "אף מליקתה, שהיא מכשרתה באכילה, תטהר את טרפתה מטומאתה" - המליקה מתפקדת באותו אופן ממש: להכשיר את העוף לאכילה - עולת העוף נאכלת למזבח, וחטאת העוף נאכלת לכהן - ואם כן, מאחר שפעולתה זהה, מן הדין שגם היא תפטור מטומאת נבלה.
המשנה אינה מביאה את תשובתו של רבי יהודה, אך הוא היה דוחה לימוד זה מכל וכל על יסוד הפסוקים.
שיטת רבי יוסי - להלכה:
השיטה השלישית היא שיטת רבי יוסי, והיא ההלכה: "דיה כנבלת בהמה - שחיטתה מטהרתה ולא מליקתה". רבי יוסי מודה לרבי מאיר בקל וחומר: הכול מסכימים ששחיטת בהמה מצילה מטומאת נבלה אף כשנמצאה טריפה, ודין זה חל אף בעופות, שכן השחיטה שחיטה היא. אך אין הוא מקבל את הרחבת הדין אל המליקה, ואינו מודה שהמליקה פועלת אותה פעולה.
וכן נפסק להלכה: שחיטה בסכין, בבהמה ובעוף, פועלת שלא תהיה נבלה אף אם נמצאה טריפה, על יסוד שני פסוקים נפרדים. אך המליקה שונה, ומליקת עוף שנמצא טריפה אינה מצילה אותו מדין נבלה, והוא מקור טומאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דינו של עוף שנמלק כראוי ולאחר מכן נמצא טריפה. רבי מאיר מטהר ואינו מטמא בבית הבליעה, רבי יהודה מטמא, ורבי יוסי מחלק: שחיטה מטהרת ומליקה אינה מטהרת. עמדנו על שני שלבי הלימוד של רבי מאיר - קל וחומר מנבלת בהמה, המטמאה במגע ובמשא, לנבלת העוף הקלה ממנה, ובניין אב ב"מה מצינו" מן השחיטה אל המליקה - ועל כך שיסוד שיטתו הוא בדרשות, ואילו לימודים אלו נאמרו כטענה כלפי רבי יהודה. להלכה נפסקה שיטת רבי יוסי. בכך נחתמים הפרק והדיון בקרבנות העוף.