זבחים פרק אחד עשר, משנה ו - המשך ישיר של המשנה הקודמת, עד שכמעט לא ברור מדוע נשנתה כמשנה נפרדת בפני עצמה. כאן נעסוק בכלי נחושת, ובכלל בכלי מתכת. למדנו שכלי מתכת שנבלעו בו שיירי קודשים טעון, בתום הזמן הקבוע, ניקוי והכשרה מחדש בעזרה. ומכאן אותה בעיה עצמה: אם נטמא הכלי מחוץ לעזרה, אין אפשרות להחזירו פנימה - וכיצד יתמלא הצורך להכשירו?
ההבדל בין כלי חרס לכלי מתכת:
בכלי חרס אמרנו שדי בניקוב חור קטן, שכן בכך מאבד הכלי את מעמדו המקורי. לא כן בכלי מתכת. המתכת הייתה יקרה מאוד, ולא נהגו לייצר ממנה כלים לצרכים קלים, אלא לשימושים מוגדרים בלבד. משל למחבת: אין אפשרות להכינה מחומר אחר, ובזמן המשנה הייתה יקרה וקשה לייצור. אם ניקבו בה חור קטן, אין בכך מאום - היא ממשיכה לשמש לטיגון כדרכה.
לפיכך חור קטן אינו מועיל בכלי מתכת. כדי שהכלי יאבד את מעמדו ככלי ולא יקבל טומאה, יש לעשות בו חור גדול ולפגוע בו פגיעה משמעותית. אלא שבכך נוצר קושי הפוך: משאין הוא כלי עוד, אין תועלת בהחזרתו פנימה, שהרי אי אפשר לטהרו מן הבליעות שבו - אין כאן כלי.
נמצא, אם כן, שהתהליך נעשה בשני שלבים:
שבירת הכלי: יוצרים בו חור גדול המשביתו מתפקידו, ובכך פוקעת ממנו הטומאה.
החזרתו לתקנו: מקישים עליו בפטיש עד שיוכל לתפקד שוב כמחבת, אף באופן רופף, ומשעה שחזר להיות כלי ניתן להגעילו ולנקותו מן השומן ומן הבליעות.
לשון המשנה:
"כלי נחושת שיצאו חוץ לתחום - נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש" - כלי מתכת שהיו בו שיירי קרבן או בליעות ויצא מחוץ לעזרה: מחזירים אותו אל העזרה, וכאן ממרקים אותו (משמעות המריקה תתבאר במשנה הבאה) ושוטפים אותו במקום קדוש, בעזרה.
"נטמא חוץ לתחום - פוקעו, ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש" - אם נטמא הכלי בעודו מחוץ לתחום, כגון שנגע בו עכבר מת, "פוקעו" - שוברו ומורידו ממעמד של כלי, לא בחור קטן אלא בהריסה משמעותית. ומאחר שבמצב זה לא יוכל לתפקד ככלי כלל, מקיש עליו בפטיש ומחזירו לתקנו כשיעור הצורך, ואז מכניסו בחזרה לעזרה: עתה טהור הוא, אך עדיין שיירי הבליעות בתוכו - ולפיכך ממרקו ושוטפו במקום הקדוש, בעזרה, כמצוות הפסוק.
לסיכום: משנה זו עוסקת בכלי מתכת שנבלעו בו קודשים. הואיל ובכלי מתכת אין חור קטן מבטל את שימושו, נדרשת פקיעה משמעותית לביטול הטומאה, ולאחריה החזרתו לתקנו בפטיש - כדי שיהא כלי הראוי למריקה ולשטיפה בעזרה. במשנה הבאה נעמוד על משמעות המריקה עצמה.