זבחים פרק י', משנה ו'. עד כה עסקנו בדיני הקדימה בהקרבת הקרבנות, וכעת עוברת המשנה לדון בדיני הקדימה באכילתם: "כשם שהן קודמין בהקרבתן, כך הן קודמין באכילתן".
אותם שני כללים הקובעים את סדר העדיפויות בהקרבה - התדירות והקדושה - חלים גם על סדר האכילה. הכהן העומד לפני בשר חטאת ובשר שלמים ושואל מה עליו לאכול תחילה, התשובה בידו: כשם שהחטאת מוקרבת ראשונה, כך היא גם נאכלת ראשונה.
"שלמים של אמש ושלמים של היום":
ראוי להעיר על משמעות המילה "אמש": בלשון החומש ובעברית המודרנית פירושה הלילה שעבר, אך בלשון המשנה משמעה אתמול, בדומה למילה הערבית "אמס". כלומר, מדובר בשלמים שהוקרבו אתמול לעומת שלמים שהוקרבו היום. זמן אכילת השלמים הוא שני ימים והלילה שביניהם.
שתי חתיכות הבשר הללו שוות בקדושתן, אך זמנן שונה: בשר השלמים של אתמול יוצא מזמנו בשקיעת החמה של היום ונעשה נותר, ואילו בשר השלמים של היום עומד לאכילה למעלה מיממה, גם למחר. על כן פוסקת המשנה: "של אמש קודמין" - בשר השלמים של אתמול נאכל תחילה.
שני טעמים נאמרו בדין זה:
שיטת רש"י: יש בכך זילזול וביזיון להשאיר את נתחי הבשר בלא שייאכלו. אף שמצד הטבע היה האדם מעדיף את הבשר הטרי על בשר של אתמול, אין זה מן הראוי להשאיר את הבשר עד לאחר זמנו הקבוע, ולפיכך יש לאכול היום את בשר האתמול כדי שלא ייצא מזמנו.
שיטת הרמב"ם: העניין מעשי בעיקרו - חלון הזמן לאכילת בשר האתמול קצר, ובחלוף הזמן ייכשל בעל הקרבן באיסור נותר. לפיכך יש להקדים את הנתחים הישנים, שנותרו להם שעות מספר, ואילו לנתחי השלמים של היום נותרו למעלה מעשרים וארבע שעות.
התנגשות הכללים: שלמים של אמש וחטאת ואשם של היום:
כאן שואלת המשנה: מה הדין כאשר לפנינו בשר שלמים של אתמול לעומת בשר חטאת או אשם שהוקרבו היום? שני שיקולים נוגדים מתנגשים זה בזה:
מצד הקדושה: חל הכלל "כל המקודש מחברו קודם את חברו", והחטאת והאשם - שהם קדשי קדשים - מקודשים מן השלמים, שהם קדשים קלים.
מצד הזמן: זמנם של השלמים של אמש כלה בשקיעת החמה, בעוד שבשר החטאת והאשם של היום נאכל מן התורה כל הלילה, ומדברי חכמים עד חצות. נמצא שלאכילת החטאת והאשם נותרו שש שעות נוספות מעל לזמן השלמים.
מה גובר על מה?
רבי מאיר: "שלמים של אמש קודמין" - השלמים נאכלים תחילה, בין מפני הטעם המעשי שחלון זמנם צר וקיים חשש שלא ייאכלו, ובין מפני הטעם שביאר רש"י, שאין זה מן הראוי להשאיר את הבשר עד לאחר זמנו.
וחכמים חולקים: "חטאת קודמת מפני שהיא קדשי קדשים" - בשר החטאת והאשם נאכל תחילה מפני שהוא מקודש יותר, ומשום הכלל "כל המקודש מחברו קודם את חברו". וכן הלכה.
נמצא שבכל מקום שיש דין קדימה מצד הקדושה, הוא קובע ומכריע, בלא תלות בשיקולים מעשיים אחרים. חכמים פוסקים שהחטאת והאשם קודמים, ואף אם תוצאת הדבר תהיה שבשר השלמים יישאר זמן ארוך יותר, ואף אם בסופו של דבר לא ייאכל כולו - שהרי יכולת האכילה מוגבלת - כך היא ההלכה.
יש בכך מוסר השכל חשוב לחיים: כאשר מתנגשים העקרונות והכללים עם שיקולי הפרגמטיות - כשאין הדבר נוח, או שאינו נראה כראוי, או שדברים עלולים להשתבש במישור המעשי - העקרונות הם שצריכים לעמוד איתן. אין אדם רשאי להיות מעשי במקום שהמעשיות פירושה הפרת עקרונותיו, אלא דבק בעקרונותיו ותיפול הקוביה איפה שתיפול.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דיני הקדימה שנאמרו בהקרבה נאמרו אף באכילה. בין שני קרבנות שוי קדושה קודם הקרבן שזמנו קרוב לכלות - "של אמש קודמין" - בין משום הזילזול שבהשארת הבשר (רש"י) ובין משום חשש איסור נותר (הרמב"ם). ואילו בהתנגשות שבין שיקול הזמן לשיקול הקדושה - שלמים של אמש מול חטאת ואשם של היום - נחלקו רבי מאיר וחכמים, והלכה כחכמים: "חטאת קודמת מפני שהיא קדשי קדשים", שכן הכלל "כל המקודש מחברו קודם את חברו" מכריע גם במקום שהשיקול המעשי נוטה לצד האחר.