אנו מסיימים את הפרק (פרק י"ב, משנה ו') בנושא הטומאה החלה על המשתתפים בשריפת הפר והשעיר הנשרפים. השאלה היסודית כאן היא: מאימתי נחשב אדם כמשתתף בשריפה? במשנה עצמה אין הדבר מבואר בפירוש, ולפיכך נקדים ונציג את שתי הגישות.
שתי הגישות בשאלה מהי השתתפות:
שיטת תנא קמא: משיצא האדם מן העזרה כשהוא נושא אחד מן הפגרים, נעשה הוא טמא. מכאן ואילך, כל המשתתף בשריפה בכל אופן שהוא - עד הרגע שהפגר נעשה אפר לגמרי ולא נשתייר ממנו מאומה - נעשה טמא. יסוד הדברים בדרשות הפסוקים.
שיטת רבי שמעון: החולק ודורש את הפסוקים באופן אחר, וסובר כי אין אדם נטמא אלא בחלון זמן מצומצם מאוד של השתתפות בפועל בשריפה. חלון זה מתחיל רק משעה שאחזה האש ברוב הפגר, ומסתיים משנעשה הפגר שחור וחרוך ואיבד את הֶיכֵּרוֹ כבשר, אף שאין הוא אפר לגמרי.
לשון המשנה:
תחילה מובאת שיטת תנא קמא באנשים הנושאים את הפגרים במוטות: תדמו לעצמכם מעין אלונקה שעליה מונח הפגר, ובשני צדיה שני מוטות הנישאים בידי ארבעה אנשים בארבעת קצות המוטות. אם שני הנושאים שבחזית יצאו כבר מכותלי העזרה, ושני האחרונים עדיין בתוך הכתלים - שני הראשונים טמאים ובגדיהם נטמאים, ואילו אלו שעדיין לא יצאו מן העזרה, אף על פי שהם נושאים את הפגר, אינם נעשים טמאים עד שיצאו אף הם מכותלי העזרה. משיצאו כל הארבעה, נטמאים כולם מחמת נשיאת הפר או השעיר הנשרפים.
כל המפרשים מתחבטים בשאלה מה בא משפט זה להוסיף, שהרי הדבר נאמר כבר בפועל בדין הקודם. אפשר שהשאלה טובה מן התשובה. בין התשובות המוצעות, העיקרית היא: אם חזרו הנושאים לתוך העזרה, או שנתברר בסופו של דבר שהבהמה פסולה וכיוצא בזה - אין בכך כלום, וטומאתם עומדת במקומה.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון אומר: הנושאים אינם טמאים כלל. הטמאים הם רק המסייעים בשריפת הפגרים, ואף הם דווקא משעה שאחזה האש ברוב הפגר - המשתתפים בשריפה בנקודה זו טמאים בוודאי. ומשעה ש"נתך הבשר", כלומר שנעשה הבשר מפוחם כליל מבחוץ עד שאין הוא נראה כבשר - "אין השורף מטמא בגדיו", והמשתתף בשריפתו מכאן ואילך שוב אינו נטמא, לפי שכבר נשרף.
יסוד שיטתו בגישה מינימליסטית לפסוק "והשורף אותם יכבס בגדיו" - השורף אותם הוא זה הנצרך לכבס את בגדיו, מפני שנעשה טמא. "השורף" - דווקא השורפים ולא הנושאים; "אותם" - כל עוד הם עומדים בצורתם, בניגוד למצב שבו איבדו את צורתם.
לסיכום: החכמים חולקים גם על נקודה אחרונה זו ואומרים: אף לאחר שנחרך הפגר ונעשה שחור, כל זמן שלא נעשה כולו אפר, המשתתף בשריפתו מכאן ואילך נטמא אף הוא. ואין ההלכה כרבי שמעון, אלא הטומאה חלה במשך כל התקופה - מן הרגע שמוציאים את הפגר מחוץ לחומות ועד שהחלק האחרון נעשה כולו אפר.