פרק ד', משנה ו', היא המשנה האחרונה של הפרק, ואף האחרונה מבין ארבעת הפרקים שעסקנו בהם, הדנים במחשבות שיש לאדם בשעת הקרבת הקרבן. עד כה עסקנו במחשבות הפוסלות ובבעיות שהן עלולות לגרום; כאן פונה המשנה אל הצד ההפוך: מה על האדם לכוון לכתחילה. המשנה מונה שש כוונות, ואף אחת מהן אינה מעכבת, כלומר בדיעבד אין היעדרה פוסל את הקרבן. המחשבות הפוסלות הן דווקא מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, וכן, בחטאת ובפסח בזמנו, כוונה לסוג הקרבן הלא נכון או לאדם הלא נכון.
שש הכוונות שיש לכוון לכתחילה:
"לשם זבח" - כוונה לסוג הקרבן המסוים: אם עולה היא, יש לכוון לשם עולה, וכן בשאר הקרבנות. הכוונה מוטלת על העובד, המבצע את השחיטה, את הקבלה ושאר העבודות.
"לשם זובח" - כוונה לאדם המביא את הקרבן להקרבה, בעל העולה, השלמים או החטאת.
"לשם השם" - כוונה שהקרבן מוקרב לה'. 'השם' כאן הוא שם י-ה-ו-ה, המבטא את היותו של הקב"ה נשגב לחלוטין מעל המקום והזמן: בורא העולם ומקיימו, ומשום כך הוא מחוץ לעולם ואינו זקוק לקרבן זה בשום צורה. אין כאן, חס ושלום, האכלה כביכול, אלא תפיסה מסוימת של השם כנשגב ומרומם.
"לשם אישים" - שיהיה בדעתו שהקרבן יישרף על המזבח כראוי: בכל הקרבנות מדובר באימורים, החלקים המוקרבים, ובעולה בכל הבשר כולו. לכתחילה יש לכוון שהבשר ייעשה עשן ולא יישאר על האש.
"לשם ריח" - שיהיה בדעתו שהשריפה תפיק, כביכול, ריח מן הבשר הנשרף. זהו עניין נפרד בפני עצמו.
"לשם ניחוח" - שיהיה בדעתו שיהא הדבר לנחת רוח לפני הקב"ה, כביכול: שנתן את הציווי והאדם קיימו, ויש בכך נחת רוח למעלה.
בקרבן חטאת מתווספת כוונה שביעית: לשם החטא המסוים שבגינו מובאת הבהמה.
כפי שכבר למדנו, היעדר כוונה לסוג הקרבן או לאדם המביאו אינו פוסל את הקרבן, ואף כוונה לסוג הלא נכון או לאדם הלא נכון אינה פוסלת אותו; אלא שהמביא אינו יוצא בו ידי חובתו וצריך להביא קרבן אחר. שני עניינים נפרדים הם, וכבר דנו בהם בתחילת המסכת. יוצאים מן הכלל החטאת והפסח בזמנו, שכוונה לסוג הקרבן הלא נכון או לאדם הלא נכון פוסלת אותם ממש.
מקור הכוונות:
חמש מן שש הכוונות נלמדות למעשה מפסוק אחד, העוסק בקרבן עולה, שבו נאמר שהכהן יקטיר את הכל על המזבח:
"עולה" - לשם זבח, סוג הקרבן הנכון.
"אישה" - לשם אישים, השריפה.
"ריח" - הריח הטוב.
"ניחוח" - נחת הרוח.
"לה'" - לשם השם.
אף שאלו הם מקורות החיובים מן התורה, כאמור אין הכוונות הללו מעכבות.
תנאי בית דין:
המשנה מוסיפה, ואלו דברי רבי יוסי, שאם לא היה בלבו אף אחד מן הדברים הללו - כשר בדיעבד. הגמרא מבארת שאין רבי יוסי חולק בכך, ומביאה ראיה לדבר: תנאי בית דין הוא. הסנהדרין התנו שאין הכהן צריך שתהיה בכוונתו זהות הבעלים או סוג הקרבן בשעת השחיטה, הקבלה ושאר עבודות הדם, אלא די בכוונה כללית: לשם מי שהביאו, ולשם הקרבן שהוא באמת.
וטעם התנאי: חכמים חששו מפני טעויות. אנשים רבים, בהמות רבות הדומות זו לזו ועבודה מרובה - די בהיסח דעת קל כדי שתיפול המחשבה על סוג הקרבן הלא נכון, ונמצא שהבעלים אינו יוצא ידי חובתו. בושה גדולה הייתה בכך, ולפיכך התנו הסנהדרין שיעבדו הכהנים את הקרבנות בכוונה כללית זו, ובכך יוצאים הבעלים ידי חובתם.
ועוד למדנו מכאן: אף שהפסוק מונה את הכוונות הללו, מכך שהיה בכוח בית דין להתנות שאפשר להקריב בלא כוונה מפורשת ולצאת ידי חובה, מוכח בבירור שאין היעדרה פוסל מן התורה. שאם לא כן, לא היה בכוח הסנהדרין להתנות תנאי כזה. נמצא שכל ששת הדברים שבמשנה נאמרו לכתחילה בלבד, ואינם מעכבים בדיעבד.
"אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד":
עוד אומר רבי יוסי כי מבחינת המחשבה, אין מתייחסים אלא לאדם המבצע בפועל את העבודה: השחיטה, הקבלה, הקטרת האימורים לשם ריח ניחוח וכדומה. אך הבעלים המביא את הקרבן, אף אם היו לו הכוונות הנכונות - אין בכך נפקא מינה, וכן אם חשב מחשבות שאינן ראויות - אין בכך כלום. הקובע הוא העובד דווקא. ובאופן כללי אין עליו לכוון לאדם מסוים או לסוג קרבן מסוים, אך לכתחילה עליו לכוון את ארבעת המרכיבים האחרים: לשם השם, לשם אישים, לשם ריח ולשם ניחוח.
לסיכום: במשנה זו, החותמת את הפרק ואת סדרת הפרקים העוסקים במחשבות שבהקרבה, למדנו את שש הכוונות שיש לכוון לכתחילה - לשם זבח, לשם זובח, לשם השם, לשם אישים, לשם ריח ולשם ניחוח, ובחטאת אף לשם החטא - ואת מקורן בפסוק שבקרבן עולה. עמדנו על כך שאין הכוונות מעכבות, ועל תנאי בית דין המוכיח זאת, וכן על הכלל שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ולא אחר הבעלים.