זבחים פרק י', משנה ה'. המשנה פותחת בכלל: "כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות" - כל סוגי החטאות שבתורה קודמים לקרבנות האשם.
טעם הקדימה:
כפי שכבר למדנו, הטעם הוא שלחטאת ארבע מתנות דם, ואילו לאשם שתי מתנות בלבד.
"חוץ מאשם מצורע":
המשנה מציינת יוצא מן הכלל. המצורע, בסוף תקופת צרעתו, מביא שלושה קרבנות: עולה, חטאת ואשם. ובהשוואה שבין החטאת לאשם שלו - האשם קודם, "מפני שהוא בא על ידי הכשר", כלומר שהאשם בא להכשירו להיטהר.
לכאורה קשה להבין את המשנה כפשוטה, שהרי המצורע עדיין נקרא מחוסר כיפורים - חסר כפרה שלמה - ולפיכך נשאר בו שריד של טומאה אף לאחר הבאת האשם, עד שיביא גם את חטאתו.
התוספות מיישבים זאת בשני אופנים:
הקרבן המרכזי של המצורע מבחינת תהליך טהרתו בתורה הוא האשם, שכן מדמו ניתן על תנוך אוזנו הימנית, על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית. הוא הקרבן המרכזי בהעברתו מעבר לתקופת היותו מצורע, ומשום כך הוא זוכה לקדימה.
ה'הכשר' שבאשם המצורע אינו לכפרה בלבד, אלא גם להכשירו להיות טהור שוב. לפיכך כוונת המשנה היא שכאשר ישנה חטאת רגילה (לא חטאת המצורע) מול אשם מצורע, האשם קודם, משום שהוא פועל שני דברים: הוא מסייע להשיג כפרה על החטא שהביאו להיות מצורע, וגם מכשירו להיות טהור, שכן בו נעשה התהליך. ומאחר שיש בו שתי המעלות, הוא קודם לחטאות אחרות.
"כל האשמות שבתורה באין בני שתיים ובאין בכסף שקלים":
ישנן שש קטגוריות של אשם, וכולן באות בבני שתיים - בשנתם השנייה - ובאות בכסף שקלים, כלומר במחיר מינימלי של שני שקלים, כלשון הפסוק. השקל שבפסוק הוא הסלע שבמשנה, והנקודה היא שנדרשים שני מטבעות כסף ולא אחד בלבד.
"חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע":
שני יוצאים מן הכלל הם האשם שמביא הנזיר והאשם שמביא המצורע, "שהן באין בני שנתם" - בשנתם הראשונה - "ואינן באין בכסף שקלים", ואינם צריכים להיקנות בשני מטבעות כסף אלא במטבע כסף אחד, סלע אחד.
ביאור הדברים:
מתוך ששת האשמות, בארבעה מהם נאמר במפורש שהם באים מאיל. איל הוא כבש זכר בשנתו השנייה, וליתר דיוק בן שנה, חודש ויום, שכבר התחיל את החודש השני של שנתו השנייה. שני האשמות האחרים באים מכבש, כלומר כבש זכר בשנתו הראשונה.
ארבעת האשמות העיקריים - אשם גזלות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה ואשם תלוי - באים מאיל, וגם נקנים במחיר הגבוה יותר של שני שקלים הנלמד מן הפסוק.
אשם נזיר ואשם מצורע - באים מכבש בשנתו הראשונה, ואין צורך לשלם עבורם את שני המטבעות.
בעניין המעות:
ישנו פסוק אחד בלבד האומר "בערכך כסף שקלים", והוא נאמר בהקשר של אשם מעילות, שנקנה בשני שקלים. אלא שקיימת גזירה שווה המחברת דין זה מאשם מעילות לשלושת האשמות האחרים, ואינה מחברת אותו לאשם נזיר ולאשם מצורע.
נמצא שמן התורה אין באשם נזיר ואשם מצורע סכום קבוע, ויכול הוא להיות אפילו בשווי פרוטה. אך מדרבנן נאמר שלכתחילה יהיה בשווי מטבע כסף אחת - סלע - במקום שתיים. כלומר, אשם המצורע והנזיר יכול להיות בשווי מטבע כסף אחת בלבד, בניגוד לאשם מעילות, אשם גזלות, אשם שפחה חרופה ואשם תלוי, הצריכים להיקנות בשתיים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל שכל החטאות קודמות לאשמות, מפני ארבע מתנות הדם שבחטאת לעומת שתיים שבאשם, ואת היוצא מן הכלל של אשם מצורע הקודם לחטאת מפני שהוא בא על ידי הכשר - ובשני ביאורי התוספות: היותו הקרבן המרכזי בתהליך טהרתו, או היותו כולל שתי מעלות, כפרה והכשר לטהרה. עוד למדנו שכל האשמות באים בבני שתיים ובכסף שקלים, חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע הבאים בני שנתם ובמטבע כסף אחד, וכן את מקור הדברים: ארבעת האשמות שנאמר בהם איל ונלמדו בגזירה שווה מן הפסוק "בערכך כסף שקלים" שבאשם מעילות, לעומת שני האשמות הבאים מכבש בשנתו הראשונה.