זבחים פרק ט', משנה ה'. המשנה פותחת: "ואלו אם עלו ירדו" - הדברים הבאים, אם עלו על המזבח, יורדים ממנו. אין הכוונה לדברים פסולים כשלעצמם, אלא לדברים שאין להם שייכות למזבח ואין להם בו כל רלוונטיות. לפיכך אין להעלותם לשם כלל, ואם עלו - מורידים אותם מיד.
הדברים שאין להם שייכות למזבח:
"בשר קדשי קדשים" - בשרם של חטאת ואשם, המיועד לאכילת הכהנים ולא לשריפה. אם הועלה - יורד מיד.
"ובשר קדשים קלים" - הדין שווה: בשר זה מיועד לאכילת מביא הקרבן, בין בשלמים בין בפסח וכדומה, ואין בו עניין של שריפה, ולפיכך אם הועלה - מורידים אותו.
"ומותר העומר" - קרבן העומר הבא בשני של פסח. כבכל המנחות, הכלי מלא בשיעור עומר, ואין מקטירים אלא את הקומץ (החופן), והשיריים והנותר נאכלים לכהנים. לפיכך המותר, מה שנשאר לאחר נטילת הקומץ, אינו נִתן על המזבח, ואם הונח - מורידים אותו.
"שתי הלחם" - שתי כיכרות הלחם המונפות עם שלמי הציבור בשבועות. לחם חמץ ממש הוא, וכל עניינו להתחלק לכהנים ולהיאכל להם, ואין לו מקום על המזבח; ואם הובא - מורידים אותו.
"ולחם הפנים" - שתים עשרה החלות המונחות על השולחן שבקודש במשך כל השבוע, ונאכלות לכהנים המשרתים. אין הן מיועדות למזבח, ואם הונחו עליו - מסירים אותן מיד.
"ושאר מנחות" - שיירי המנחות למיניהן. כאמור בעומר, אף בשאר סוגי המנחות נוטלים את הקומץ ומקטירים אותו, והשאר נאכל לכהנים. אם הועלו השיריים על המזבח - יש להורידם.
"והקטורת" - הקטורת מוקטרת פעמיים בכל יום, בבוקר ואחר הצהריים, בקודש על מזבח הפנים, מזבח הזהב הפנימי, ולא על המזבח החיצון. אם הונחה על המזבח החיצון - אין לה שם כל שייכות, ויש להסירה ממנו.
מקרה חדש - הדברים שאינם בשר:
מכאן ואילך מונה המשנה דברים נוספים שדינם שווה, אך ראוי לדייק בלשונה: היא פותחת "הצמר" בלא וי"ו החיבור, לפי שמדובר במקרה חדש. כאן מדובר בקרבן עולה, המיועד להישרף כולו על המזבח לאחר הפשט וניתוח. ואולם החלקים שאינם בשר החיה - הראש וכיוצא בו - אינם שייכים למזבח מצד עצמם, אלא באים כטפלים לשאר הבהמה. לפיכך, אם מסיבה כלשהי נפרדו אותם חלקים מן הבשר או משאר החלקים הקרבניים (החלבים וכדומה), אין מעלים אותם בפני עצמם. יסוד הביטול והטפלות הזה נלמד מהלכות סוכה.
"צמר שבראשי כבשים" - הצמר שעל ראשו של כבש או איל. אין הצמר שייך למזבח מצד עצמו, אלא שמעלים את הראש כולו, ובהפשט הבהמה אין מפשיטים את הראש (וגם דבר זה נלמד מפסוק), ולפיכך עולה הצמר עמו. אך אם נפרד הצמר מן הראש, אין מעלים אותו לבדו על המזבח.
"והשער שבזקן תיישים" - שער זקנו של התיש. אף הוא בטל לראש, ואם נפרד - אין מעלים אותו בנפרד.
"ועצמות" - העצמות עולות יחד עם שאר הבשר, אך עצם שנפרדה אינה עולה בפני עצמה.
"והגידים" - כל החלקים הארוכים והקשים שבתוך הבהמה, ובכלל זה עצבים, ורידים, גידים ורצועות. חתיכה שנפרדה ואינה מחוברת עוד לבשר - אין מקומה למעלה, ואם עלתה יש להורידה.
"וקרניים" ו"טלפיים" - קרני הבהמה ופרסותיה. אין אלו בשר ואינם עולים על המזבח מצד עצמם; כשמעלים את הרגל כולה, הפרסה מחוברת ועולה עמה, אך פרסה שאינה מחוברת - אין מעלים אותה.
הכלל וטעמו מן הפסוקים:
המשנה מסיימת ומעמידה את הכלל: "בזמן שהן מחוברין - יעלו", כלומר כל עוד הם מחוברים לרגל או לראש, הם עולים עמם, "שנאמר: והקטיר הכהן את הכל המזבחה" - הכהן מקטיר ושורף את הכל על המזבח. אך "פירשו - לא יעלו": משנפרדו הקרן, הפרסה או העצם ממה שנועד לעלות על המזבח, אין מעלים אותם, "שנאמר: ועשית עולותיך הבשר והדם" - העולה על המזבח הוא הבשר והדם, ולא קרניים, טלפיים, גידים ועצמות וכיוצא בהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את רשימת הדברים שאם עלו על המזבח - ירדו, לא מפני פסול שבהם אלא מפני שאין להם שייכות למזבח: בשר קדשי קדשים וקדשים קלים המיועד לאכילה, מותר העומר ושיירי המנחות, שתי הלחם ולחם הפנים הנאכלים לכהנים, והקטורת שמקומה על מזבח הזהב הפנימי. כן למדנו את המקרה הנוסף שבעולה: החלקים שאינם בשר - צמר, שער, עצמות, גידים, קרניים וטלפיים - עולים בזמן שהם מחוברים, מכוח "והקטיר הכהן את הכל המזבחה", ואם פירשו אין מעלים אותם, שנאמר "ועשית עולותיך הבשר והדם".