זבחים פרק ח', משנה ה'. אף משנה זו עוסקת בחלקי בהמות שהתערבו זה בזה, אלא שכאן מדובר באיברים: איברים של קרבן עולה, שדינם לעלות על המזבח, שהתערבו באיברים של בהמה בעלת מום. אותה בהמה פגומה הייתה, ולפיכך אוסרת התורה להעלות את איבריה על המזבח.
הכלל היסודי בתערובת מעין זו:
נניח שלפנינו שלושה איברים: שניים מעולות כשרות ואחד מבהמה בעלת מום. מצד אחד קיים חיוב להקטיר את האיברים הכשרים, ומצד שני קיים לאו על הקטרת האבר האסור. שני מבטים יש כאן:
מדאורייתא: רוב התערובת כשר, והמיעוט בטל ברוב ומאבד את זהותו. לפי זה היה מקום לומר שהתערובת כולה תעלה על המזבח, והמיעוט יאבד את מעמדו ברוב.
מדרבנן: האבר האסור אינו בטל, משום שאבר שלם הוא 'דבר חשוב' - משמעותי מכדי להתבטל בתערובת.
נמצא שקיימים כאן בבת אחת חיוב ההקטרה ואיסור ההקטרה, ולפיכך לדעת הכול אין דרך להעלותם: אין מקטירים, שמא ייעשה האיסור, אלא ממתינים עד שיעבור זמנם, ואז יישרפו כולם בבית השריפה.
חידושה של המשנה - אבר אחד כבר עלה:
המשנה דנה במקרה שאחד משלושת האיברים כבר עלה על המזבח בטעות, שהכהן לא ידע. עתה נותרו שני איברים, ובהם בוודאי אחד שחובה להקטירו, ואפשר ששניהם חייבים בהקטרה - שהרי ייתכן שדווקא האבר שעלה בטעות הוא האבר שלא היה אמור לעלות, וכל הנותר טעון הקטרה. מה דינם?
דעת רבי אליעזר:
רבי אליעזר אומר: "אם קרב ראש אחד מהן - יקרבו כל הראשים", וכן "כרעו של אחד מהן - יקרבו כל הכרעיים". כלומר, הרשות נתונה לתלות את האבר שעלה ולומר שהוא הוא זה שלא היה אמור לעלות. מה שנעשה נעשה, ואילו שני החלקים שנותרו - שניהם טעונים הקטרה.
ראוי לדייק: רבי אליעזר אמר את דבריו דווקא בשנותרו שני איברים. כאשר מקטירים את שניהם יחד, בוודאי מתקיימת מצווה. אמנם ייתכן שנעשית גם עבירה, אך העבירה אינה אלא מדרבנן, שהרי מדאורייתא המיעוט בטל ברוב. ומאחר שניתן לתלות שהאבר האסור כבר עלה, ייתכן שאין כאן אף איסור דרבנן, ושני האיברים כולם מצווה. מכוח כל הצירופים הללו מקל רבי אליעזר בתרחיש זה.
דעת חכמים:
חכמים דוחים את דבריו וקובעים: "אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהן - יצא לבית השריפה". אפילו הוקטרו שניים מתוך שלושה, או תשעים ותשעה מתוך מאה, ולא נותר אלא אבר אחד - ואף שמצד הסיכויים מסתבר שזהו האבר שחובה להקטירו - אין להעלותו. שהרי מדרבנן לא בטל האיסור, ונמצא לפנינו איסור בכוח, ואין מקיימים את מצוות הקטרת האיברים במקום שיש חשש לעשיית עבירה. לפיכך 'שב ואל תעשה': ממתינים ואין עושים דבר עד שיעבור זמן הלינה, ואז כולם נשרפים.
בית השריפה - היכן הוא?
בית השריפה הוא המקום שבו שורפים את הקרבנות הפסולים, מחוץ לירושלים. הברטנורא אומר זאת במפורש במסכת יומא, בהקשר שריפת השעיר של יום הכיפורים. במהדורת ארטסקרול העברית כתוב כי בית השריפה במקרה זה הוא מקום מיוחד ומסוים בתוך העזרה, ואין ברור למה הכוונה.
לדיוק גדרי המחלוקת:
אף רבי אליעזר מודה בשני קצות המחלוקת:
כשנותר אבר אחד בלבד: אין להעלותו, שמא הוא האסור מדרבנן. רבי אליעזר לא התיר אלא כשנותר זוג איברים, שאז ידוע בוודאות שבאחד מהם יש מצווה להקטיר.
כשעדיין לא הוקטר אף אבר: כשכל שלושת האיברים לפנינו בתערובת, אף שמדאורייתא האחד בשלושה בטל ומאבד את מעמדו, מודה רבי אליעזר שאין להקטירם, שהרי בקיום מצוות ההקטרה נעשית בוודאי גם עבירה.
לפי זה, לשון המשנה "אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהן" תתפרש לדעת רבי אליעזר: חוץ מזוג אחד - שני איברים שיכולים לעלות. שכן במקרה שאבר אחד כבר הוקטר, ניתן בדיעבד לתלות שהוא היה האבר שלא היה אמור לעלות, ולהתיר את כל השאר: אין כאן אלא בעיה מדרבנן, ומנגד עומדת מצוות ההקטרה.
להלכה:
אין הלכה כרבי אליעזר אלא כחכמים. המעלה אבר של בעל מום על המזבח חייב עליו מלקות, ואף בתערובת של אחד במאה אינו בטל מדרבנן, מפני שאבר שלם 'דבר חשוב' הוא. לפיכך אין אחד מן האיברים קרב, וכולם יוצאים לבית השריפה להישרף מחוץ לירושלים.