זבחים פרק ז', משנה ה'. אנו חוזרים לנושא טומאת בית הבליעה - הטומאה שמעבירה נבלת עוף טהור, עוף כשר, כגון תורים ובני יונה הראויים לבוא כקרבן בבית המקדש. נפתח בהקדמה: השחיטה, שהיא הדרך הרגילה, פועלת שני דברים נפרדים - היא מכשירה את הבהמה להיות ראויה לאכילה על פי ההלכה, והיא גם מצילה אותה מלהיות נבלה המעבירה טומאה. שתי הנקודות אינן תלויות זו בזו: בהמה שנשחטה שחיטה כשרה אינה נבלה, ואף על פי כן עשויה להיות אסורה באכילה - למשל אם נמצאה טריפה בבני מעיה.
אותו עיקרון עצמו חל על המליקה. במליקת העוף בבית המקדש יש להפריד בין שלושה עניינים:
הכשרתו להקרבה כקרבן.
הכשרתו לאכילת הכהנים.
הצלתו מלהיות נבלה המעבירה טומאה.
המשנה מבררת אימתי המליקה אינה מועילה להכשיר את העוף להקרבה או לאכילה, ובכל זאת מועילה למנוע ממנו להיות נבלה.
ארבעה מקרים שאין בהם טומאת בית הבליעה:
"מלק בשמאל" - הכהן מלק ביד שמאלו. הדבר פסול, והעוף אסור בהקרבה ובאכילה; אך מכיוון שמעשה המליקה עצמו נעשה כתיקונו מבחינה טכנית, הרי זו מליקה, ואינה מטמאה.
"או בלילה" - עבודת המקדש חייבת להיעשות ביום, ומליקת לילה פסולה. אף על פי כן מליקה היא, ואינה מעבירה טומאה.
"שחט חולין בפנים" - אדם נטל תרנגולת של חולין ושחטה בסכין בתוך העזרה. הדבר אסור, אך שחיטה חלה עליה ואין היא נבלה, אף שנעשה בה איסור.
"וקדשים בחוץ" - שחט קדשים מחוץ לבית המקדש. גם זה איסור, אך השחיטה חלה ומועילה למנוע מן העוף להיות מקור טומאה.
בכל ארבעת המקרים הללו קובעת המשנה: "אינן מטמאין בבית הבליעה". אף שאסור לאכול מהם, האוכלם אינו נטמא.
המקרים המטמאין בבית הבליעה:
"מלק בסכין" - תקע מאחורי העורף וחתך סימן אחד או שניים, אך במקום ציפורן השתמש בסכין. המליקה מצריכה את גופו של הכהן, ולפיכך אין כאן מליקה כלל אלא ניוול הבהמה בעלמא. זו נבלה, והאוכל ממנה נטמא, מלבד האיסור שבאכילתה.
"מלק חולין בפנים" - נטל תרנגולת של חולין ומלקה בבית המקדש. ניתן היה לחשוב שבמקדש אפשר למלוק במקום לשחוט, אך אין הדבר כן: חולין טעונים שחיטה בכל מקום. נמצא שאין כאן אלא ניוול התרנגולת בתקיעת ציפורן בעורפה והמתתה, והרי היא נבלה המעבירה טומאה, ואף אינה כשרה לאכילה שהרי לא נשחטה.
"וקדשים בחוץ" - הוציא עוף מוקדש מחוץ לבית המקדש ומלקו שם. המליקה כשרה במקדש בלבד, ואין שחיטת קדשים בחוץ; נמצא שאין כאן אלא השחתת העוף, והוא מעביר טומאה.
"התורים שלא הגיע זמנן" - בעופות הכשרים לקרבן יש שני סוגים: תורים, הכשרים כשהם בוגרים, ובני יונה, הכשרים כשהם צעירים. תור שלא הגיע לכלל בגרות - וסימן הבגרות הוא שנוצותיו מתחילות להצהיב (בפרטי הסימנים נעסוק בהזדמנות אחרת) - פסול לקרבן, ומליקתו אינה אלא השחתה, והרי הוא נבלה המטמאה.
"ובני יונה שעבר זמנן" - גוזלים שהגיעו לכלל בגרות והצהיבו נוצותיהם, שוב אין מקריבים אותם. המולקם אינו אלא משחית עוף, והרי זו נבלה המעבירה טומאה.
"ושיבש גפה" - כפשוטו, שיבשה כנפו. מומים קטנים הפוסלים בבקר ובצאן אינם פוסלים בעופות, מפני קטנותם, ואין מדקדקים בהם; אך מומים בולטים הנראים בבירור פוסלים אותם לקרבן. עוף שכנפו שבורה ואינה מתפקדת - אף שלא נשמטה מגופו - הוא בעל מום ופסול, ומליקתו אינה אלא השחתת בעל חיים ועשייתו נבלה.
"ושנסמית עינה" - אין הכוונה לעיוורון בעלמא, שאין בו מום, אלא שהעין נעקרה ממקומה. מום גדול הוא ופוסל, ומליקתו עושה אותו נבלה.
"ושנקטעה רגלה" - נקטעה רגלו, ואף זה מום גדול הפוסל לקרבן. המולקו אינו אלא משחית, והעוף נעשה נבלה המטמאה באכילתו.
בכל אלו אומרת המשנה: "מיטמא בבית הבליעה". אין כאן אלא אופני מליקה פסולים מעיקרם, העוף לא נשחט כראוי, והרי הוא נבלה המטמאה את האוכלה בשעה שהיא יורדת בבית הבליעה.
הכלל שקובעת המשנה:
המשנה מעמידה כלל מנחה. אין הוא מקיף את כל המקרים, אך הוא חל על רבים מהם:
"כל שהיה פסולה בקודש - אין מטמא בית הבליעה" - עוף שהיה ראוי מצד עצמו להיקרב, והובא כדין לבית המקדש, אלא שהפסול אירע בשעת העבודה עצמה, כגון שמלק הכהן בשמאלו וכדומה. כל עוד נעשה המעשה כתיקונו מבחינה טכנית - בציפורן, בעורף ובמספר הסימנים הנדרש - הרי זו מליקה, והיא מצילה מידי נבלה אף שאינה כשרה לקרבן.
"לא היה פסולה בקודש - מטמא בבית הבליעה" - עוף שפסולו לא נולד בשעת העבודה אלא קדם לה, כך שלא היה ראוי למליקה מלכתחילה, כגון עוף שלא הגיע זמנו או שנקטעה רגלו. במקרים אלו אין המליקה נחשבת עבודה כלל, אלא ריסוק בעלמא, והעוף נבלה: האוכלו עובר איסור ואף נטמא בבית הבליעה.
מליקת הפסולים לעבודה:
המשנה מוסיפה קבוצת מקרים נוספת: "וכל הפסולים" - זר, כהן טמא, כהן אונן וכיוצא בהם, שאין להם עסק במליקה. אם מלקו, פסולה מליקתם מבחינת העבודה והקרבן אינו קרב; אך מכיוון שהעוף עצמו היה ראוי למליקה והמעשה נעשה כתיקונו, הרי זו מליקה פסולה ולא שחיטה פסולה, ואין היא מטמאה בבית הבליעה.
לסיכום: במשנה זו למדנו להפריד בין הכשר הקרבן והכשר האכילה לבין הצלת העוף מטומאת נבלה. פסול שנולד בשעת העבודה - במקום, בזמן או בכהן העושה - אינו מפקיע את שם המליקה, ולפיכך אין העוף מטמא בבית הבליעה; ואילו פסול שקדם לעבודה, בין בגוף העוף (זמנו ומומיו) ובין בצורת המעשה (מליקה בסכין או מליקת חולין), מבטל את שם המליקה כליל, והעוף נעשה נבלה המטמאה את אוכלה בבית הבליעה.