אנו ממשיכים בזבחים פרק ו', משניות ה'-ו', שבהן עוברת המשנה לעסוק בעולת העוף - קרבן העוף הנשרף כולו על גבי המזבח.
מתי מובאת עולת העוף:
נדבה - אדם המתנדב מעצמו להביא עוף.
חובה - בדרך כלל מצטרפת לחטאת, כזוג של שני עופות. כך הוא בקרבנות עולה ויורד, כאשר אין ידו של האדם משגת להביא בהמה והוא מביא עופות במקומה: אכילת קודשים בטומאה, כניסה לבית המקדש בטומאה, כבישת עדות (במקום שיכול לסייע לחברו) ושבועת שקר.
מצורע שאין ידו משגת להביא חטאת של בהמה - מביא עוף במקומה.
יולדת שאין ידה משגת להביא בהמה לעולה - מביאה עוף במקומה.
זב וזבה - מביאים זוג עופות כחלק מתהליך הטהרה, בין שהם עשירים ובין שהם עניים.
נזיר שנטמא - אף הוא מביא עוף לעולה כחלק מתהליך טהרתו.
"כיצד היתה נעשית? עלה בכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית":
בשונה מחטאת העוף, שהמליקה בה כשרה מבחינה טכנית בכל מקום בתוך העזרה, עולת העוף חייבת להיעשות על גבי המזבח עצמו. הכהן עולה בכבש מצדו המזרחי, ופונה אל הסובב - אותו מדף המקיף את המזבח בגובה שש אמות מן הקרקע. הסובב מוליכו תחילה אל הקרן הדרומית מזרחית, שהיא הקרן הראשונה שאליה הוא מגיע, ושם הוא עומד ועושה את עבודתו. בחירת קרן זו נובעת אף מטעמי נוחות, שהרי חלק מן העוף עתיד להיות מונח על הרצפה בבית הדשן שבאותו אזור, בסמוך לכבש.
המליקה - "היה מולק את ראשו ממול עורפו ומבדיל":
הכהן מולק את העוף באותו אופן שבו נעשית מליקת חטאת העוף: הוא אוחז את כפות רגלי העוף בין הזרת לקמיצה, את הרגליים בין האצבע האמצעית לאצבע המורה, ואת הראש מתוח לאחור בין האגודל לאצבע המורה - הכל ביד שמאל. זו אחיזה קשה למדי, ואת המליקה עצמה הוא עושה בציפורן האגודל של יד ימין, ממול העורף, מעט מתחת לגולגולת.
בעולת העוף חייב הכהן להבדיל. לרוב הדעות פירוש הדבר שעליו לחתוך את שני הסימנים - הוושט (צינור המזון) והקנה (צינור האוויר). לדעת הרמב"ם, "מבדיל" היינו הבדלת הראש ממש מן הגוף לגמרי, ולא רק חיתוך שני הסימנים; ומכל מקום, אף לדעה שדי בהבדלת שני הסימנים, בהמשך העבודה יופרד הראש מן הגוף לגמרי. כאן, אם כן, ההבדלה היא מצווה, בעוד שבחטאת העוף חותכים סימן אחד בלבד וההבדלה היא עבירה.
מיצוי הדם - "ומצה את דמו על קיר המזבח":
המיצוי נעשה על הקיר הדרומי מזרחי, מעל חוט הסיקרא - הקו האדום שבאמצע גובה המזבח. בקרן זו אין יסוד למטה, אך מכיוון שהדם ניתן מעל הקו האדום אין צורך ביסוד תחתיו ואין בכך כל בעיה. (כיוצא בזה, חטאת של בהמה ניתנת על ארבע הקרנות, ובהן הקרן הדרומית מזרחית שאין לה יסוד.) ראוי לשים לב שכאן אין הזאה, התזה של דם, כדרך שהיא בחטאת העוף, אלא מיצוי בלבד - סחיטת הדם מגוף העוף אל מול הקיר.
"ונטל את הראש והקיף בית מליקתו למזבח, וספגו במלח וזרקו על גבי האישים":
הכהן נוטל את הראש שהופרד מן הגוף, מגיע את מקום המליקה אל קיר המזבח ומוציא משם דם. לאחר מכן עליו לכסות את הראש במלח, וכפי שמבאר רש"י, המלח מצוי על גבי המזבח למעלה. לפיכך הוא מניח את גוף העוף על הסובב, חוזר לאורך הסובב ועולה, נוטל מן המלח, מולח את מקום הצוואר שבראש, וזורקו אל האש - שהרי בעומדו סמוך לאש הוא יכול לתתו לתוכה. אין הוא זורק מלמטה מן הסובב, שכן הסובב גבוה שש אמות מן הקרקע ובסיס האש גבוה עוד שלוש אמות מעליו, וזריקה גדולה בקשת כלפי מעלה אינה דרך כבוד. לאחר מכן הוא יורד וחוזר אל הגוף.
"בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה":
סופו של הגוף להישרף על האש, אך קודם לכן מסירים את המוראה. "מוראה" משמעה המילולי מעין תוצר פסולת, והיא מתייחסת אל מערכת העיכול - הזפק, אותו כיס שבוושט העוף (לא בכל העופות הוא קיים, אך בעופות אלו כן), שבו נאגר המזון ומתרכך לפני שהוא יורד אל הקיבה, ומשם אף מקיא העוף כדי להאכיל את גוזליו. רש"י מביא על פי מדרש את טעם ההסרה: העוף אוסף את מזונו אף מן הגזל. שלא כפרה, עז או כבש, שהחקלאי מאכילם מן המזון שהוא קונה ונותן באבוסם, העופות מסתובבים ואוכלים ממקום שאינו ידוע, ולכן אין הקדוש ברוך הוא רוצה מקום זה על גבי המזבח.
כדי להגיע אל הזפק נוטל הכהן סכין וחותך מעין חלון קטן ומרובע בצוואר העוף, ובכך מאבד מעט נוצות ומעט עור. השימוש בסכין דווקא נועד למזער את מה שמוסר, שהרי הכל צריך להישרף חוץ ממה שמצווה להסירו. הוא מושך החוצה את הזפק, ועמו יוצאים "בני מעיים היוצאים עמה" - האיברים הפנימיים המחוברים אליו, ובהם הקורקבן, שבו מפרקת החיה את המזון בצורה מכנית באמצעות אבנים קטנות שאכלה, עד שיהא ראוי לעיכול.
אלה, יחד עם הנוצות והעור שהוסרו ממקום החיתוך, מושלכים לבית הדשן: אזור קטן ומרובע של אריח על הקרקע, בצדו המזרחי של הכבש, עשר אמות מתחילת הכבש (כשליש מן הדרך למעלה) וחצי אמה למזרחו. זהו אותו מקום שבו היו מניחים את תרומת הדשן ואת האפר הנלקח מן התפוח שעל גבי המזבח, וכן את מה שמנקים מן המנורה.
"שסע ולא הבדיל, ואם הבדיל כשר":
הכהן מפצל את העוף בערך לשני חצאים. "שסע" היא אותה מילה המשמשת לפרסה השסועה של בהמה טהורה, ופירושה כאן שהוא פותח את העוף מצדו האחורי, במקום שבין הכנפיים, כדי שאפשר יהיה להגיע עם המלח לפנים. "ולא הבדיל" - אין הכוונה לחלקו לשני חצאים, אלא רק לפתחו; ואם הבדיל בפועל - כשר. בעניין זה נחלקו הדעות:
לדעת הרמב"ם: אין חובה לשסע כלל, אך אם שיסע - כשר.
לדעת אחרים: יש חובה לשסע, אלא שלא עד הסוף.
זהו הבדל גדול, שהרי מדובר במצווה מן התורה הנלמדת מן הפסוק.
הקטרת הגוף - "ומספגו במלח וזרקו על גבי האישים":
לאחר שהעוף נשסע, מכסים אותו במלח ("מספגו" - מלשון ספיגה) ונותנים את כל הגוף על האש. נמצא שהכל נשרף לגמרי, חוץ מן המוראה - הזפק ובני המעיים היוצאים עמה - ומקצת הנוצות וחתיכת העור שבה נחתך החלון, המונחים למטה בבית הדשן. הכהן אינו אוכל דבר.
(הערה: השיעור הוקלט בחודש מאי 2025. ישראל נלחמת מלחמת מצווה להשבת השבויים האחרונים, כעשרים וכמה, מעזה, והחות'ים - מוסלמים קיצוניים בתימן - משתתפים במלחמה בשיגור טילים לישראל. באמצע הדברים החלו להישמע אזעקות פיקוד העורף, ונאלצנו לרדת ולחפש מחסה בממ"דים כעשר דקות. יכולתי להשמיט את הדברים, אך בחרתי להשאירם כתזכורת לתקופה העצובה הזאת.)
לסיכום - ההבדלים בין חטאת העוף לעולת העוף:
מקום המליקה: בחטאת העוף - מבחינה טכנית בכל מקום בעזרה, ובדרך כלל נעשית בקרן הדרומית מערבית מטעמי נוחות. בעולת העוף - על הסובב דווקא, בקרן הדרומית מזרחית; אף שהיא כשרה בכל מקום על הסובב, נבחרה קרן זו מפני קרבתה אל בית המקדש ואל הגישה לכבש.
אופן המליקה: בחטאת - חותכים סימן אחד בלבד, קנה או ושט, ויש איסור מן התורה להפריד את הראש מן הגוף. בעולה - חותכים את שני הסימנים, ויש חיוב להפריד את הראש מן הגוף לגמרי לפי הרמב"ם, ולדעת אחרים לכל הפחות להבדיל את שני הסימנים.
מקום נתינת הדם: בחטאת - בקרן הדרומית מערבית, מתחת לחוט הסיקרא ומעל היסוד. בעולה - מעל חוט הסיקרא, בצד הדרומי מזרחי.
אופן נתינת הדם: בחטאת - גם הזאה וגם מיצוי, ומצד אחד בלבד. בעולה - מיצוי בלבד, ומשני הצדדים: הראש והגוף.
מה נעשה בקרבן לאחר מכן: החטאת אינה נשרפת באש כלל אלא נאכלת לכהנים; העולה נשרפת כולה על האש, חוץ ממעט מן המוראה - הזפק ובני המעיים היוצאים עמה - ומאותן נוצות ועור שהוסרו כדי להגיע אליו.