זבחים פרק חמישי, משנה חמישית. במשנה זו אנו מסיימים את נושא קדשי הקדשים שבזבחים, והיא פותחת: "זבחי שלמי ציבור ואשמות".
שלמים באופן כללי הם קדשים קלים, ובהם נעסוק בהמשך הפרק, כמה משניות מכאן. אולם ישנו סוג אחד של שלמים שמעמדו מעמד קדשי קדשים: כבשי השלמים המיוחדים הבאים בחג השבועות, המונפים יחד עם שני הלחם. קרבן זה נקרא 'שלמי ציבור', משום שהוא נרכש מכספי הציבור - מתרומת השקלים - ובא עבור הציבור כולו, ולפיכך דינו כקדשי קדשים, כפי שיתבאר מתוך המשנה.
לצידם מונה המשנה את האשמות. 'אשם' הוא קרבן הבא בשישה מקרים שונים, ונפרט כל אחד מהם.
ששת האשמות:
אשם גזלות: אדם החייב ממון לחברו - בין שגזלו, בין שמצא אבידה ולא השיבה, בין שעיכב שכר שכיר - והתובע הביאו לבית דין, ושם נשבע הנתבע לשקר שאינו חייב את הכסף. משבא לעשות תשובה ולתקן את המעוות, עליו להביא, בין השאר, אשם גזלות על העבירה שעשה. אשם זה בא על מעשה שנעשה במזיד.
אשם מעילות: מעילה היא שימוש שלא כדין בנכסי הקדש. הנהנה הנאה ממונית מדבר שהוקדש - כגון שעיר של חטאת שרכב על גבו או אכלו - בשוגג, בלא כוונה לעבור על איסור מעילה, משלם את דמי הנאתו בתוספת חומש (עשרים וחמישה אחוזים), ומביא אשם מעילות. בשונה מאשם גזלות, אשם זה בא על השוגג בלבד.
אשם שפחה חרופה: מקרה יוצא דופן, ונחלקו בו התנאים מהי המציאות המדוברת. ההלכה נפסקה כרבי עקיבא, ולהלן פשט שיטתו:
שפחה כנענית אין יהודי יכול לשאתה, ואין הקידושין תופסים בה כלל - אף אם נתן לה טבעת ואמר "הרי את מקודשת לי" וקיבלה, אינה מקודשת. ואילו אם שוחררה, הרי היא יהודייה גמורה.
כאשר שני אנשים שותפים בה - כגון שאדם מת והורישה לשני בניו, או ששני שותפים קנו אותה יחד - ואחד הבעלים שיחרר את חלקו, הרי היא חציה בת חורין וחציה שפחה כנענית. החלק המשוחרר יכול להינשא ליהודי, אך חלק השפחות אינו יכול.
היהודי היחיד שיכולה שפחה כנענית לחיות עמו הוא עבד עברי: יהודי שנקלע לחובות - כגון שגנב ואין בידו להשיב - ונמכר לפריעת חובו, ועובד ומתגורר בבית אותו אדם. הוא יהודי לכל דבר ועניין, ואינו קניינו של אדם, ואין בינו ליהודי אחר אלא זאת: שבמצבים מסוימים רשאי אדונו למסור לו שפחה כנענית שיחיו כאיש ואישה, והנולדים הם עבדיו של האדון; וכשיוצא העבד לחירות, אינו יוצא עם משפחתו.
לפיכך אישה שחציה בת חורין וחציה שפחה יכולה לחיות עם עבד עברי: החלק בן החורין שבה נישא לו, שהרי הוא יהודי, וחלק השפחות אף הוא רשאי לחיות עמו, שהרי עבד עברי הוא. הרי היא כמעין נשואה, כחצי נשואה, אך אינה אשת איש גמורה, שכן בחלק השפחות אין הקידושין תופסים.
משום כך, הבא עליה אינו נואף גמור, ואין בו עונש המיתה הרגיל של אשת איש (חניקה), מפני שאינה נשואה לגמרי. תחת זאת כולל עונשו הבאת אשם שפחה חרופה.
אשם נזיר: המקבל על עצמו נזירות מקבל שלא ייטמא בטומאת מת, שלא יאכל ממוצרי הגפן ושלא יגלח את שערו. אם נטמא בטומאת מת, עליו להתחיל את נזירותו מחדש, ובסיום התהליך - לאחר שנטהר - מביא כמה קרבנות, וביניהם אשם נזיר על שנטמא, מלבד החטאת ושאר הקרבנות.
אשם מצורע: מצורע שנתרפא - מי שנלקה בצרעת בעקבות התנהגותו האנטי-חברתית - עובר תהליך טהרה של שבעה ימים, וביום השמיני מביא כמה קרבנות, ואחד מהם הוא אשם מצורע.
אשם תלוי: אשם זה שונה מכולם. הוא בא כאשר אדם ספק עבר עבירה שחייבים עליה חטאת - אחת מאותן ארבעים ושלוש עבירות - ואינו יודע אם אכן עבר. למשל: במקרר שתי מנות שווארמה, אחת של שומן היתר ואחת של חלב - אותו שומן אסור שהאוכלו במזיד חייב כרת, ובשוגג חייב חטאת. ראובן אכל אחת מהן ואינו יודע איזו, ושמעון אכל את השנייה, ואף הוא בספק זה. ראובן אינו יכול להביא חטאת, שהרי אפשר שלא אכל את החלב; ומאידך אפשר שהוא חייב בה, שכן אכל חלב בשוגג. לפיכך מביא הוא אשם תלוי, המשהה את התוצאות שהיו נגרמות מאי-הבאת החטאת. ואם יתברר לו לאחר מכן שאכן אכל מן החלב, עדיין יתחייב להביא חטאת.
ראוי לשים לב לסוג הבהמה: ארבעה מן האשמות באים ב'איל' - כבש זכר שהוא לפחות בן שנה, חודש ויום אחד - והם אשם מעילות, אשם גזלות, אשם שפחה חרופה ואשם תלוי. ואילו אשם נזיר ואשם מצורע באים ב'כבש', כבש זכר צעיר יותר.
סדר עבודתם:
"שחיטתן בצפון" - כבכל המקרים הקודמים, שחיטתם בחלק הצפוני של העזרה.
"וקיבול דמן בכלי שרת בצפון" - קבלת הדם בכלי שרת נעשית אף היא בחלק הצפוני של העזרה.
"ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע" - כפי שראינו בעולה: שתי זריקות, אחת בקרן צפונית-מזרחית ואחת בקרן דרומית-מערבית, ובכך מגיע הדם לכל ארבעת כותלי המזבח.
"ונאכל לפנים מן הקלעים" - מאחר שאלו קדשי קדשים, נאכלים הם לפנים מן הקלעים. לשון זו מתייחסת למשכן, ובבית המקדש הכוונה לתוך כותלי העזרה.
"לזכרי כהונה" - לכהנים הזכרים בלבד, ולא לנשיהם ולמשפחותיהם.
"בכל מאכל" - מותר להכינם ולאוכלם בכל אופן שירצו, שלא כקרבן הפסח.
"ליום ולילה עד חצות" - ליום אחד: היום שבו נשחטו והלילה שלאחריו. מן התורה זמנם עד עלות השחר, אך חכמים העמידו את הזמן עד חצות הלילה, שמא יטעה אדם ויעריך יתר על המידה את הזמן שבידו, ויבוא הבשר לידי לינה ונותר, והאוכלו חייב כרת.
לסיכום: במשנה זו למדנו על זבחי שלמי ציבור - כבשי השבועות הבאים מכספי הציבור, שדינם כקדשי קדשים - ועל ששת האשמות: גזלות, מעילות, שפחה חרופה, נזיר, מצורע ותלוי, ארבעה מהם באיל ושניים בכבש. בכולם השחיטה וקיבול הדם בצפון, דמם טעון שתי מתנות שהן ארבע, והם נאכלים לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות.
במשניות הבאות נעסוק בקדשים הקלים, ובראשם השלמים.