ג, ה. משנה זו ממשיכה באותו כיוון חשיבה של המשנה הקודמת, אלא שכאן ההתמקדות היא בקרבנות נקבה - שבהם קיימים איברים נוספים, מפני שהנקבה עשויה להמליט.
הגדרת המונח "מוקדשים":
המשנה פותחת במילה "המוקדשים". מילולית משמעה דברים מקודשים, אך זהו מונח הלכתי המשמש לציון קרבנות נקבה. נקבה של פרה, עז או כבשה יכולה לשאת עובר ברחמה.
מחשבת אכילה בשליל ובשליא:
"שליל" - העובר המתפתח שטרם נולד, הנמצא ברחם האם.
"שליא" - שק השפיר, מעין מעטפת של רקמה שבתוכה פועל העובר המתפתח.
השוחט פרה, עז או כבשה, ובשעת השחיטה חשב לאכול את השליל או את השליא בחוץ - "לא פיגל". כמו במשנה הקודמת, אין אלו דברים שדרכם להיאכל, ומחמת מיאוסם אין הם נחשבים בשר שמחשבה עליו פוסלת או מפגלת.
ראוי לדייק: המשנה נקטה מחשבת "בחוץ", ולכאורה יש כאן חוסר התאמה, שכן מחשבת חוץ למקום אינה עושה פיגול בכל מקרה. אלא שכוונת המשנה כוללת את שני האופנים: אם חשב לאכול מחוץ למקום הראוי - אין הקרבן נפסל; ואם חשב לאכול מחוץ לזמן הראוי - אין הוא נעשה פיגול.
מליקת התורים ומחשבה על הביצים:
המשנה נוקטת לשון מליקה ולא לשון שחיטה, ובדין: שחיטה נעשית בסכין מקדמת הצוואר, ואילו בקרבנות העוף הפעולה נעשית במליקה - בציפורן האגודל בעורף. תורים הם תורי בר.
אדם שמלק את התור בפנים, בעזרה, כהלכה - ומדובר בחטאת העוף - וחשב על הביצה הנמצאת בתוך העוף שאכלנה מחוץ לעזרה, אין הקרבן נפסל; ואם חשב לאכלה מחוץ לזמן הראוי, "לא פיגל". וזאת מפני שאין הביצים נחשבות חלק מן העוף עצמו.
"חלב המוקדשים וביצי תורים - אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא":
החלב שבעטיני הפרה, העז או הכבשה שנשחטה, וכן הביצים שבתוך התור שנמלק כהלכה, אינם נחשבים חלק מגוף הבהמה, אלא דבר חיצוני לה. אף שהם נמצאים בתוכה, אין הם מבשרה אלא מהות אחרת. לפיכך, אף בקרבן שנעשה פיגול או נותר או טמא, האוכל מן הביצים או מן החלב שבתוכו - אין בו עונש כרת.
דיוק: מדוע לא נזכרו השליל והשליא בסיפא?
בחלקה השני של המשנה אין אזכור לשליל ולשליא - העובר שטרם נולד ושק השפיר העוטף אותו בתוך האם. אמנם אין הם נאכלים כדרכם, ומבחינה זו דומים הם למקרי המשנה הקודמת של מחשבה על הגידים, חוט השדרה, הקרניים וכיוצא בהם; אך מכל מקום בשר הם. לפיכך, האוכל מקרבן שנעשה פיגול, נותר או טמא, והחלק שאכל הוא השליל או השליא - חייב כרת.
לסיכום: במשנה זו למדנו שמחשבה לאכול את השליל, את השליא או את הביצים שבתוך העוף אינה פוסלת ואינה מפגלת, מפני שאין אלו דברים הנאכלים כדרכם ואין הביצים נחשבות חלק מן העוף. עוד למדנו שהחלב שבעטינים והביצים שבתוך התור הם דבר חיצוני לבהמה, ולפיכך אין חייבים עליהם משום פיגול, נותר וטמא. לעומת זאת השליל והשליא, אף שאין דרכם להיאכל, בשר הם, והאוכלם בקרבן פיגול, נותר או טמא - חייב כרת.