זבחים פרק ב, משנה ה. משנה זו מסיימת את נושא חוץ לזמנו וחוץ למקומו - אותן מחשבות הפוסלות את הקרבן מחמת כוונה לאכלו מחוץ לזמן או מחוץ למקום הראויים. במשנה הקודמת למדנו, וכן אנו פוסקים להלכה, שמחשבת חוץ לזמנו אינה פוסלת את הקרבן בלבד, אלא גם מחייבת כרת - הכרתה בידי שמיים - את האוכל מקרבן כזה. ואולם הקרבן נחשב פיגול המחייב כרת רק כאשר הייתה זו מחשבת חוץ לזמנו בלבד, ולא בצירוף מחשבת חוץ למקומו או פסול אחר. מחשבת הזמן הלא נכון בצירוף פסול נוסף - הקרבן פסול בוודאי, אך אין חייבים עליו כרת.
יסוד נוסף במשנה - גדר האכילה ושיעורה:
'אכילה' משמעה צריכה, ובדרך כלל אכילה ממש, אך בהקשר שלפנינו יש להרחיבה במידה מסוימת למשמעות של צריכה, שכן מדובר בשני סוגי אכילה:
אכילת אדם: אכילת הכהן או אכילת הבעלים, בעלי הקרבן.
אכילת המזבח: ההקטרה על גבי המזבח, שהיא צריכת המזבח.
מעשה אכילה בהלכה טעון שיעור מינימלי של כזית, נפח של זית. האוכל פחות מנפח זית - אין הדבר נחשב מעשה אכילה. מכאן שהמשנה באה לבאר מה דינו של המחשב על פחות מן השיעור הזה. העיקרון היסודי של המשנה: נדרשת צריכה בשיעור כזית לפחות כדי שהמחשבה תהיה רלוונטית.
על כך מוסיפה המשנה חידוש: מחשבת אכילת כזית חוץ לזמנו ומחשבת חוץ למקומו מצטרפות זו לזו, כגון בחצי כזית מכל אחת, וצירוף זה מבוסס על פסוק. לעומת זאת, מחשבה על חצי כזית של אכילת אדם ועל חצי כזית של הקטרה, שהיא אכילת המזבח, אינן מצטרפות.
לשון המשנה:
"לאכול כזית בחוץ וכזית למחר" - העושה אחת מארבע עבודות הדם העיקריות ומתכוון לאכול שיעור כזית מחוץ למקום הראוי ועוד שיעור כזית מחוץ לזמן הראוי: הרי כאן שני פסולים שונים, ולפיכך הקרבן פסול בוודאי, אך אין זה מצב של חיוב כרת.
"כזית למחר וכזית בחוץ" - אף אם התהפך הסדר, והמחשבה הראשונה היא על חוץ לזמנו והשנייה על חוץ למקומו, אין הדבר משנה לדעת תנא קמא. להלן נראה שרבי יהודה חולק בכך.
"כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ" - המחשב על חצי כזית במקום הלא נכון ועל חצי כזית בזמן הלא נכון, או בסדר ההפוך, שני החצאים מצטרפים לפסול את הקרבן. הקרבן פסול, אך מאחר שיש כאן תערובת של פסולים - "ואין בו כרת" - אין העונש על אכילת קרבן כזה כרת, הכרתת הנפש בידי שמיים.
"אמר רבי יהודה, זה הכלל":
רבי יהודה חולק, ומחלוקתו רחבה מן העניין הנקודתי שבמשנה זו ונוגעת לכמה מן המשניות האחרונות. לשיטתו, הקובע הוא סדר המחשבות: המחשבה הראשונה היא הנתפסת והחלה.
חשב תחילה חוץ לזמנו - נעשה הקרבן פיגול מיד, ומחשבות פוסלות הבאות לאחר מכן אינן רלוונטיות.
חשב תחילה חוץ למקומו והוסיף לאחר מכן מחשבת חוץ לזמנו - אין זה פיגול, שכן המחשבה הראשונה היא הקובעת, והרובד הנוסף של חוץ לזמנו אינו משנה את המצב.
ולפיכך אומרת המשנה: "אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום" - פיגול הוא בהחלט, ללא קשר למה שיבוא אחר כך, "שחייב עליו כרת" - ולפיכך האוכל מבשר קרבן כזה עונשו כרת. "ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן" - הראשונה היא התופסת, ולפיכך הקרבן "פסול ואין בו כרת", ואינו פיגול.
וחכמים אומרים: "זה וזה פסול ואין בו כרת" - אין סדר המחשבות מעלה ומוריד; משעה שיש שתי מחשבות פסולות המצטרפות, אין הקרבן נעשה פיגול. חיוב הכרת מותנה במחשבת חוץ לזמנו טהורה ובלתי מעורבת.
ומה שהכול מודים בו:
"להקטיר חצי זית ולאכול חצי זית - כשר" - המתכוון, בשעת אחת מעבודות הדם, שחצי כזית יוקטר חוץ לזמנו וחצי כזית ייאכל חוץ לזמנו, אין שני החצאים מצטרפים והקרבן כשר. שכן אף שמצרפים אנו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ואף בחצי כזית מזה וחצי כזית מזה, בוודאי שאכילת אדם ואכילת המזבח - דהיינו ההקטרה על גבי המזבח - אינן מצטרפות יחד להשלמת שיעור הכזית הנדרש.
לסיכום: במשנה זו נחתם נושא מחשבות חוץ לזמנו וחוץ למקומו. למדנו את גדר האכילה - צריכה בשיעור כזית, בין אכילת אדם ובין אכילת המזבח; כי מחשבת חוץ לזמנו ומחשבת חוץ למקומו מצטרפות אף בחצאי שיעור לפסול את הקרבן, אך בלא חיוב כרת; כי לדעת רבי יהודה סדר המחשבות הוא הקובע - קדמה מחשבת הזמן, פיגול וכרת, וקדמה מחשבת המקום, פסול בלא כרת - ולדעת חכמים אין הסדר מעלה ומוריד; ולבסוף, שאכילת אדם והקטרה אינן מצטרפות כלל, והקרבן כשר.