בפרק י"ב במשנה ה' אנו פותחים בנושא חדש: שריפת הפרים הנשרפים והשעירים הנשרפים - חמש החטאות הפנימיות. בקרבנות אלו הדם נזרק על המזבח הפנימי, האימורים נשרפים על המזבח החיצון, ושאר הגופה אינה נאכלת אלא נשרפת.
חמש החטאות הנשרפות - שלושה פרים ושני שעירים:
פר כהן משיח.
פר העלם דבר.
פר של יום הכיפורים.
שעיר יום הכיפורים.
שעיר עבודה זרה, הבא כדין פר העלם דבר.
שעיר עבודה זרה בא כאשר בית הדין הורו היתר בדבר שיש בו איסור כרת, רוב הציבור נהג על פי הפסק המוטעה, ולאחר מכן חזרו בהם. אם ההוראה המוטעית נגעה לעבודה זרה, אין מביאים פר העלם דבר אלא שעיר - עז.
חמש הבהמות הללו נשרפות מחוץ לירושלים, והמשתתפים בשריפתן נעשים טמאים - עניין שיהיה נושא המשנה הבאה.
לשון המשנה: "פר הנשרפים ושעיר הנשרפים... בזמן שהן נשרפין כמצוותן - נשרפין בבית הדשן ומטמאין בגדים" - כאשר השריפה נעשית לשם קיום המצווה כראוי, ולא מפני שנפסלו במהלך העבודה, מקום שריפתם הוא בית הדשן, והמשתתפים בה נעשים אבות הטומאה המטמאים אף את בגדיהם. את הדיון בטומאה עצמה נשאיר למשנה הבאה.
ארבעה מקומות הנקראים 'בית הדשן':
עד סוף משנה זו נמנה ארבעה מקומות שונים הנקראים כולם בשם בית הדשן, ודבר זה מבלבל מאוד. נמנה אותם תחילה, ואחר כך נדון בהם:
בצד המזרחי של הכבש: ליד תחתית הכבש. שם מניחים את הנוצות ואת המוראה של עולת העוף, וכן את תרומת הדשן - מדגם קטן מן האפר בכל בוקר.
בעזרה: מקום מיוחד בעזרה שבו שורפים את אימורי הקרבנות שנפסלו. קרבן שנפסל בעודו בעזרה נשרף שם.
בהר הבית: מקום זה אינו בעזרה. קרבן שהוציאוהו מן העזרה ושם נתגלה שנטמא או נפסל - אין מחזירים אותו פנימה, אלא שורפים אותו שם בהר הבית.
מחוץ לירושלים: זהו המקום שאליו מתייחסת המשנה שלנו. לשם מפנים את האפר שירד מערמת האפר הגדולה שבאמצע המזבח החיצון, הנקראת 'התפוח', המפונה מעת לעת. באותו מקום שמחוץ לירושלים נשרפים גם הפרים והשעירים הנשרפים.
שלושת המחנות ושלוש הדרשות:
בזמן המשכן היו שלושה מחנות: מחנה שכינה - המחנה הפנימי, ובו אוהל מועד ומשה רבנו; מחנה לויה - שבו חנו הלויים סביב; ומחנה ישראל - השכבה החיצונית לשאר כלל ישראל. בבית המקדש מקביל מחנה שכינה לעזרה, מחנה לויה להר הבית, ומחנה ישראל לחומות ירושלים.
הביטוי "אל מחוץ למחנה" מופיע שלוש פעמים: בפר כהן משיח, בפר העלם דבר, ובדשן שמן התפוח. שלוש הפעמים הללו מחוברות זו לזו בדרשות חז"ל, ומהן נלמד שכאשר יש להוציא אל מחוץ למחנה - לכל הפחות בהקשר של הפרים והשעירים הנשרפים - ההוצאה היא אל מחוץ למחנה ישראל, המחנה השלישי החיצון, ובבית המקדש: אל מחוץ לחומות ירושלים.
"ואם אין נשרפין כמצוותן - נשרפין בבית הבירה ואין מטמאין בגדים":
אם שריפת הפרים או השעירים אינה מחמת קיום המצווה כתיקונה, אלא מפני שנפסלו באיזו צורה, אין הם נשרפים במקום הקבוע אלא בבית הבירה, והמשתתפים בשריפתם אינם נעשים טמאים. הטומאה נובעת דווקא מן השריפה המצווה - השריפה שהיא חלק חיובי מעבודת הקרבן - ולא משריפה שכל תכליתה סילוקו של קרבן שנטמא או נפסל.
בזהות בית הבירה נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן במחלוקת מפורסמת: לדעת ריש לקיש, 'בירה' משמעה ארמון, ובית הבירה הוא הר הבית - מתחם המקדש - ויש בו מקום לשריפה. רבי יוחנן מבין את בית הבירה כמקום מסוים.
לפי ריש לקיש, כוונת המשנה היא שאם הוציאו את הפרים והשעירים הנשרפים מחוץ לעזרה ואז נתגלה שהם פסולים, אין שורפים אותם במקום הקבוע שמחוץ לירושלים אלא שם בהר הבית - הוא בית הדשן השלישי שמנינו. אך אם נפסלו בעודם בתוך העזרה, שורפים אותם בעזרה - בבית הדשן השני.
עד כאן דברי המשנה. במשנה הבאה נעסוק ביתר הרחבה בעניין הטומאה.