אנו מגיעים למסכת זבחים, פרק י"א, משנה ה'. להבנת משנה זו ואת הבאה אחריה נדרשת הבנה בסיסית באופן שבו פועלים דיני טומאה וטהרה ביחס לכלים. היסוד הבסיסי הוא שכלי מקבל טומאה מאליו כל עוד הוא יכול לתפקד ככלי.
הבעיה שלפנינו:
כלי שנעשה טמא - יש איסור מן התורה להכניסו חזרה לעזרה. מאידך, כבר למדנו כי הסרת הדם, הבליעות או השומן מן הכלים - כלומר החטאת לכל דבריה - חייבת להיעשות בתוך העזרה. מה, אם כן, הדין כאשר בגד או כלי שהיה עליו דם חטאת (או בליעות של טעם חטאת ושומן חטאת) יצא בטעות, ואף במכוון, אל מחוץ לעזרה, ובעודו בחוץ נטמא, ועתה יש להכניסו פנימה לכיבוס או לניקוי?
הפתרון - שבירת הכלי:
התשובה היא שיש לשבור את הכלי. הגדרת שבירת כלי היא שאין הוא יכול עוד למלא את התפקיד שאליו נועד מתחילה, ומשום כך הוא מאבד את מעמדו ככלי, ועמו מאבד את טומאתו. לדוגמה: חולצה שנפל עליה דם חטאת והוציאוה מחוץ לעזרה, שיש להחזירה פנימה לכיבוס, ובעודה בחוץ נגעה בעכבר מת ונטמאה - קורעים אותה קריעה ברוב אורכה, ובכך היא נעשית שבורה. אין היא יכולה לתפקד עוד כחולצה, ולפיכך היא מאבדת את מעמד הטומאה.
אלא שכאן מתעוררת בעיה: הפסוק דורש לכבס את הבגד, שהוא כלי, בעזרה. התשובה היא שהקריעה נעשית ברובו ולא לגמרי. במצב זה ודאי שאין הכלי יכול לתפקד בתפקידו המקורי, שהרי רובו שבור, אך בהחלט ניתן לייעדו למטרה אחרת - הצללה מפני השמש, שמיכה לתינוק, או טלאי לקרע במעיל. הבד ניתן לייעוד מחדש, ולכן הוא ראוי לקבל טומאה מחדש והרי הוא כלי או כלי בכוח, בדומה למה שראינו כמה משניות קודם לכן בעור הבהמה שטרם הוכרע אם ישתמשו בו כמות שהוא. ואם אכן ייעדו אותו לכלי חדש - אין בכך כלום, שהרי הטומאה הישנה כבר הלכה.
לשון המשנה:
"בגד שיצא חוץ לקלעים" - בגד שהיה עליו דם חטאת, ולפיכך דינו להתכבס בתוך העזרה, והוציאוהו מחוץ לקלעים. "קלעים" - היריעות שהקיפו את חצר המשכן, וכנגדן בבית המקדש כתלי העזרה, כקריאה שראינו כמה פעמים. ודינו: "נכנס ומכבסו" - מחזירו פנימה ומכבסו בעזרה כדרישת הפסוק. (בדקדוק הלשון יש לעיין מדוע נקטה המשנה "נכנס" ולא "מכניס"; מכל מקום הכוונה שיש להחזירו פנימה.)
ואם בעודו מחוץ למחיצות, מעבר לכתלי העזרה או ליריעות המשכן, נטמא - אין להכניסו כמות שהוא, מפני איסור הכנסת כלי טמא לעזרה. לפיכך קורעו ברובו, ומשנקרע רובו הוא מאבד את מעמד הכלי המקורי ונעשה טהור; ומאחר שעדיין ניתן להשתמש בו למטרה אחרת, שם בגד עליו, ולכן מחזירו לעזרה ומכבסו כמות שהוא.
כלי חרס:
כבר ראינו שכלי חרס שהיו בו שיירי קדשים או בליעותיהם - חובה לשברו, משנעשה נותר לאחר לינה, לאחר זמנו. יצא אותו כלי חרס מחוץ למחיצות, מעבר לקלעים ולכתלי העזרה - יש להחזירו פנימה ולשברו בתוך העזרה. ואם בעודו בחוץ נטמא, מה יעשה?
מדוע אין הטבילה במקווה פתרון?
לכאורה התגובה הראשונה למצב שבו הבגד טמא ואין להכניסו לעזרה היא להטבילו במקווה, וכך ייטהר ויוכל להיכנס. אלא שהטבלת הבגד במקווה מתחילה בפועל את תהליך הכיבוס, שהרי מקצת מן הדם נסר במים, ואסור לעשות כיבוס כלשהו מחוץ לעזרה - איסור מן התורה, שהרי הכיבוס צריך להיעשות בתוך העזרה כפי שאמרנו. לפיכך אין המקווה אפשרות. ובכלי חרס ודאי שאין המקווה פתרון, שהרי מקווה אינו מטהר כלי חרס כלל, ורק השבירה מטהרתו.
ואף לשברו לגמרי אינו יכול, שכן אז יאבד את מעמד הכלי, ולא יהיה זה הכלי שאותו מחזירים ושוברים בעזרה. אלא נוקבים בו נקב קטן. היוצר כד חרס אינו יודע בדיוק מה יונח בתוכו, אך ודאי מבקש שיוכל להחזיק נוזלים - כצנצנת חמוצים המחזיקה את מימיה - ואין מייצרים כלי חרס שיש נקב בתחתיתם. הרי שתפקודם מוגבל ומוגדר.
ולכן, כד חרס שנשתיירו בו שאריות של פחם, שדינו לבוא ולהישבר בעזרה לאחר זמנו, ונעשה טמא: אם ניקבו בו נקב קטן בתחתיתו, חדל הוא מלהיות שמיש לתפקידו המקורי שלשמו נוצר, ולפיכך מאבד את טומאתו; ועם זאת ניתן לייעדו מחדש להחזקת דברים גדולים מן הנקב - תאנים יבשות, מחקי עפרונות, כדורי מסטיק וכיוצא בהם - ומשום כך עדיין שם כלי עליו.
זהו דין המשנה: כלי חרס שיצא מחוץ למחיצות - מחזירו ושוברו בתוך התחום. נטמא בעודו בחוץ, כגון שנכנס לתוכו עכבר מת - נוקבים בו נקב קטן בתחתיתו, ומשנוקב אין הוא מתפקד באופנו המקורי, מאבד את הגדרתו ככלי ועמה את טומאתו, ואז מחזירים אותו לעזרה ושוברים אותו שם לקיום החובה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את היסוד שכלי מקבל טומאה כל עוד הוא ראוי לתפקידו, וששבירתו מפקיעה ממנו את מעמד הכלי ועמו את הטומאה. מכאן דרך הפעולה בבגד שיצא חוץ לקלעים ונטמא - קריעה ברובו, המשאירה אותו ראוי לייעוד אחר ולכן עדיין בגד הטעון כיבוס בפנים; ובכלי חרס שיצא ונטמא - ניקוב נקב קטן, המפקיע את תפקודו המקורי ומשאירו ראוי לשימוש אחר, ומתוך כך ניתן להחזירו ולשברו בעזרה. כן עמדנו על כך שאין הטבילה במקווה פתרון: בבגד משום שהיא מתחילה כיבוס מחוץ לעזרה, ובכלי חרס משום שאין המקווה מטהרו כלל.
בחלק הבא נעסוק במשנה הבאה, הממשיכה ביסודות אלו של טומאת כלים ושינוי ייעודם.