זבחים פרק ח', משנה ד'. במשנה זו אנו עוסקים באברי חטאת שנתערבו באברי עולה. אין מדובר בחתיכות בשר סתם, אלא באברים שלמים, שכן קיימת דרך מסוימת שבה נחתכת העולה ומוקרבת אל האש באברים מסוימים. לדוגמה: לפנינו שתי רגליים, האחת רגל העולה והאחת רגל החטאת, ואין יודעים איזו היא איזו.
לכאורה נוצר כאן מבוי סתום: העולה אינה נאכלת כלל, ואילו החטאת אין דינה בשריפה אלא באכילה. כיצד, אם כן, יש לנהוג? בשאלה זו נחלקו רבי אליעזר וחכמים.
שיטת רבי אליעזר:
רבי אליעזר לומד מן הפסוקים כי אף שאסור לשרוף את בשר החטאת - שדינו להיאכל - מבחינה עקרונית ניתן להעלותו על המזבח, בתנאי שאין הכוונה שיהיה לריח ניחוח, כלומר שאין הוא נשרף לשם הקטרה. לפיכך רשאי הכהן לומר: אבר החטאת מונח כאן לא לשם קרבן, לא לשם ריח ניחוח ולא לשם הקטרה, אלא כדלק לאש בלבד, כחתיכת עץ.
אין זו אמנם הדרך האידיאלית, שהרי מוטב היה לאכול את בשר החטאת, אך בדרך זו מתקיים לפחות אחד מן השניים. שאם נאמר שאין לאכול את העולה ואין לשרוף את החטאת, לא יקוים אף אחד מן הדינים; ואילו כאשר מתייחסים לרגל החטאת כאל מקור דלק, כאל חתיכת עץ, אכן לא תיאכל, אך רגל העולה תישרף כדינה. מוטב כך, אומר רבי אליעזר.
שיטת חכמים:
חכמים דוחים את דרשתו וסוברים שאין להקטיר אברי חטאת על המזבח, אף אם אין הכוונה לריח ניחוח. לדעתם, אכן נוצר כאן מבוי סתום.
לשון המשנה:
"אברי חטאת שנתערבו באברי עולה" - שני האברים שהתערבו זה בזה. "רבי אליעזר אומר: יתן למעלה" - יעלה את שניהם למעלה, על המערכה הבוערת שעל גבי המזבח. "ורואה אני את בשר החטאת למעלה כאילו הוא עצים" - האבר שמן החטאת, איזה שיהיה, נחשב כמקור הבערה, כעצים הבוערים שם לשריפת העולה, ודבר זה מותר כל עוד מפורש בדעתו שלא יהיה לריח ניחוח.
והרי בעולה יש לכוון דווקא שתהיה לריח ניחוח. על כן מעלה הכהן את שני האברים ומתנה בפירוש: זה מבין האברים שהוא העולה - יהיה דווקא לריח ניחוח, וזה שהוא חטאת, איזה שלא יהיה - לא יהיה לריח ניחוח. באופן זה הדבר מועיל, לדעת רבי אליעזר.
"וחכמים אומרים: תעובר צורתן" - לדעתם אין להעלות לכתחילה אבר של חטאת על המזבח לשריפה, ולפיכך יש להמתין עד שתעבור צורתו. זהו תרגום המילים כמשמען, והרעיון הוא שכאשר משהים את הבשר מעבר לזמנו שוב אין הוא מותר באכילה, וכנראה מתייחס הדבר לכך שנעשה בשר מקולקל. הנקודה ההלכתית היא שממתינים עד שיעבור הזמן, ובחטאת ובעולה כאחד היינו למחרת בבוקר. אין שורפים את הבשר היום, שכן אי אפשר לשרפו בעודו בשר חטאת כשר; אך למחרת, משנפסל, חובה לשרפו.
"ויישרף בבית השריפה" - השריפה אינה נעשית על המזבח, שהרי אין זה קרבן כשר עוד; אף אבר העולה נפסל. לפיכך נלקחים האברים אל בית השריפה, המקום שבו נשרפים כל הקרבנות הפסולים.
ראוי לציין: בדרך כלל, משנעשה קרבן פסול, יש לשרפו מיד ולא להמתין למחרת. כאן אין אפשרות לשרפו מיד, שכן בכך היו משמידים את אברי הקרבן הכשר והלגיטימי, ודבר זה אסור. על כן ממתינים עד שיעבור הזמן - הוא 'תעובר צורתן' שבלשון המשנה וההלכה - ובאותה שעה, משנפסל לחלוטין, נשרפות שתי הרגליים כאחת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין אברי חטאת שנתערבו באברי עולה. לדעת רבי אליעזר יעלה את שניהם על המערכה, ויתנה בפירוש שאבר החטאת אינו לריח ניחוח אלא כעצים למאכולת האש, ובכך יקוים לפחות דין שריפת העולה. חכמים דוחים דרשה זו, וסוברים כי אין להקטיר אבר חטאת על המזבח כלל, ולפיכך ממתינים עד שתעובר צורתן למחרת בבוקר, ואז נשרפים שני האברים יחד בבית השריפה.