המשנה ממשיכה לדון במחשבה הפוסלת את הקרבן, וכעת היא מלמדת יסוד חדש: אם אדם מתכוון לאכול חלק מן הקרבן חוץ למקומו או חוץ לזמנו, אך החלק שעליו חשב הוא חלק שאין דרכו להיאכל ואינו נחשב בשר או אוכל, או שאין בו כמות משמעותית הנחשבת לבשרה של הבהמה - אין מחשבה זו פוסלת את הקרבן.
בסופה תוסיף המשנה נקודה חדשה: אף בקרבן רגיל שנעשה לאחר מכן טמא או פסול, אין חלקים אלו נחשבים בשר ממש שיתחייב האוכל כזית מהם בעונש כרת, ואף אם היו נותר, טמא או פיגול.
לשון המשנה:
השוחט את הבהמה, והכהן מתכוון לאכול שיעור כזית שלם מאחד מן החלקים הבאים:
"מן העור" - עורה של הבהמה, שאינו נאכל כמאכל.
"מן הרוטב" - המיצים היוצאים מן הבהמה בשעת בישולה, שאינם בשר.
"מן הקיפה" - התבלינים וחתיכות קטנות אחרות השוקעות לתחתית הסיר בשעת הכנת מרק וכדומה. אף שלעיתים הן עשויות מבשר, אין בהן חשיבות להיחשב חלק ממנו.
"מן האלל" - הברטנורא מביא שני פירושים: או חתיכות הבשר הקטנות הנדבקות לצדו הפנימי של העור בשעת הפשטת הבהמה, שאין דרכן להיאכל ונותרות כשאריות, אף שיכולות להיות בהן חלקיקי שריר, גיד או בשר; או שהכוונה לחוט השדרה, שאף אותו אין דרך לאכול.
"מן העצמות" - העצמות עצמן.
"מן הגידים" - החלקים הארוכים והדקים שבתוך הבהמה שאינם ראויים לאכילה: רקמות החיבור, כגידים ורצועות, וכן העורקים והוורידים ואף העצבים. הואיל ואין דרכם להיאכל, אין המחשבה עליהם נחשבת מחשבה על אכילת אוכל הפוסלת את הקרבן.
"מן הטלפים" - פרסות הבהמה, ואף המקום שבו מתחברת הפרסה לבהמה עצמה, שאם ייגע בו יזוב דם - ואף על פי כן אין זה בשר, אלא המשך הפרסה בלבד, כעין העור שסביב הציפורן, עד למקום חיבורה לבשר הבהמה, ואינו נחשב אוכל.
"מן הקרניים" - קרני הבהמה, ובהן אותו הדין ואותו הטעם עצמו.
אם חשב מחשבות אלו על אכילת אחד מן החלקים שאין דרכם להיאכל, או על חלקים שאין בהם חשיבות - "כשר": הקרבן נשאר כשר וניתן להקריבו.
חלקים שאין חייבים עליהם משום פיגול, נותר וטמא:
ובנוסף, כנקודה חדשה בפני עצמה: אף אם היה הקרבן פסול ונעשה פיגול, נותר או טמא, ואדם אוכל מאותו קרבן אסור אחד מן החלקים הללו - העור, הרוטב, הקיפה, האלל, העצמות, הגידים, הטלפיים והקרניים - "אין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא": אין האוכלם חייב כרת, אף שהקרבן עצמו היה פיגול, או נותר, או שנעשה טמא.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מחשבת אכילה חוץ למקומו או חוץ לזמנו אינה פוסלת את הקרבן אלא כשהיא מכוונת לבשר הנאכל; אך אם כיוון לעור, לרוטב, לקיפה, לאלל, לעצמות, לגידים, לטלפיים או לקרניים - חלקים שאין דרכם להיאכל או שאין בהם חשיבות - הקרבן כשר. וכיוצא בזה, אף בקרבן שנעשה פיגול, נותר או טמא, אין האוכל מחלקים אלו חייב עליהם.