אנו עומדים בזבחים פרק ו', משנה ד', העוסקת בסדר עבודתה של חטאת העוף - כיצד נעשית היא בפועל. כפי שהזכרנו, שלושה שלבים יש בה: המליקה - המתת העוף; ההזאה - הזאת הדם; והמיצוי - סחיטת הדם. במשנה זו נעבור על כולם בקצרה.
המליקה - אופן אחיזת העוף:
העוף כולו מוחזק בידו השמאלית של הכהן, ואחיזה זו קשה היא:
שתי רגלי העוף - בין האצבע הרביעית לזרת, שתי האצבעות הקטנות.
שתי הכנפיים - בין האצבע האמצעית לאצבע המורה.
ראש העוף - נעוץ בין האגודל לאצבע המורה.
בידו הימנית מצויה לכהן ציפורן מחודדת, ובה הוא מולק: נועץ ומנתק בגב הצוואר, מאחורי עורפו של העוף. הוא חותך אחד מן הסימנים:
הוושט - צינור המזון.
הקנה - קנה הנשימה.
אך התורה אסרה עליו להיות "מבדיל", כלומר להפריד ממש את הראש מן הגוף, והעושה כן פוסל את הקרבן כולו. נמצא שהוא ממית את העוף וחותך אחד מן הסימנים, ואינו מנתק את הראש מן הגוף.
לשון המשנה:
"היה מולק את ראשה ממול עורפה, ואינו מבדיל" - הכהן נועץ את ציפורנו ממול העורף. 'עורף' פירושו החלק האחורי של הצוואר, מנגד לגרון; ואין הוא מבדיל את הראש מן הגוף, כפי שנלמד.
ההזאה:
"ומזה מדמה על קיר המזבח" - בנקודה זו שונה חטאת העוף מן הזבח. בזבח נדרש שהדם יתקבל ישירות מצוואר הבהמה השחוטה לתוך כלי שרת (וישנו דיון במקרה שנפל הדם על הרצפה תחילה). בעוף אין דם בשיעור המספיק לכלי שרת, ולפיכך הדם הולך ישירות מן הצוואר אל המזבח.
וכיצד? הכהן אוחז את העוף המומת, ובתנועה נמרצת מורידו כלפי מטה, והדם ניתז אל הקיר. באופן האידיאלי הדבר נעשה על הקיר הדרומי-מערבי, ובכל מקרה מעל היסוד ומתחת לחוט הסיקרא.
המיצוי:
"ושיירי הדם היה מתמצה על היסוד" - זהו הדם שנותר. בעוף אין דם שנקבע בכלי כבבהמה, אלא מעט דם שנשאר. לשון המשנה נשמעת כאילו סוחט את צוואר העוף על היסוד עצמו, אך לא כך הוא: הכהן דוחק את צוואר העוף אל הכותל וסוחט את הדם ישירות מן הצוואר. לדעת רש"י עליו לסחוט את הדם על הכותל, מעל היסוד, והדם מטפטף ויורד כלפי היסוד.
"אין למזבח אלא דמה וכולה לכהנים":
החלק היחיד מחטאת העוף העולה למזבח הוא הדם בלבד - ההזאה והמיצוי. אין בה חלקי קרבן, אין אימורים וכיוצא בזה. תחת זאת, כולה לכהנים: הם מקבלים את העוף כולו לאכילה, ובסיום עבודתם אוכלים את העופות הללו; מאותה שעה זה שלהם, מאכל לכל דבר.
משנעשה המיצוי, אפשר להסיר את הראש, להסיר את הנוצות ולבשל, והכול בלא כל בעיה. העוף נאכל כולו על ידי הכהנים, ואין חלק ממנו נשרף על המזבח מלבד הדם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שלושת שלבי חטאת העוף - המליקה בציפורן ממול העורף בלא הבדלת הראש מן הגוף, ההזאה של הדם על קיר המזבח מעל היסוד ומתחת לחוט הסיקרא, והמיצוי של שיירי הדם על הכותל כלפי היסוד - וכן את הכלל שאין למזבח אלא דמה, וכל בשרה נאכל לכהנים.