זבחים פרק חמישי, משנה ד'. לפנינו דיני קרבן העולה, הנפוץ שבקרבנות, שסיבות רבות ומגוונות עשויות להביא אדם להקריבו. העולה באה מן הזכרים - מן הבקר, מן הכבשים או מן העזים, הכול לפי ההקשר.
דיני העולה כפי שנמנו במשנה:
"קדשי קדשים" - העולה קדושה בדרגה הגבוהה שבקרבנות, ולפיכך היא כפופה לדין מעילה מלכתחילה.
"שחיטתן בצפון" - שחיטת העולה נעשית בצפון, כדין החטאת שנתבארה קודם לכן.
"וקיבול דמן בכלי שרת בצפון" - אף קבלת הדם בכלי שרת נעשית בצפון, כמו בחטאת.
"ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע" - נתינת הדם צריכה להיות מסביב למזבח, כמפורש בפסוק.
אין הכוונה לקו המקיף את המזבח כולו, אלא לנתינת הדם על ארבעת קירות המזבח, הנעשית בשתי מתנות - שתי זריקות בלבד: הזריקה הראשונה בקרן צפונית מזרחית של המזבח, והשנייה בקרן דרומית מערבית.
מדוע לא הזכירה המשנה את שפיכת שיירי הדם?
המשנה אינה מזכירה כאן את שפיכת הדם הנותר, הנשפך על היסוד בקרן דרומית מערבית, באותו נקב שבכותל הדרומי. בטעם הדבר נאמרו שתי גישות:
גישת הרשב"ם: אין כאן חובה טכנית, ולפיכך לא הוזכר הדבר, שכן ייתכן שלא יישאר דם כלל. מאחר שההזאה השנייה נעשית בקרן דרומית מערבית מן המזרק, אין הכרח שיישאר דם בכלי. אם נשאר - ודאי חייב לשפכו על היסוד, אך ייתכן שלא יישאר.
גישת התוספות: אכן קיימת חובה לשפוך את שיירי הדם שנותרו בכלי על היסוד, באותו נקב שבכותל הדרומי, אלא שהמשנה אינה מזכירה זאת, כדרכה שאינה מונה את כל הפרטים.
ומדוע כן הזכירו המשניות הקודמות את מקום שפיכת שיירי הדם? משום שביקשו להבדיל בין סוגי החטאת: בחטאות הפנימיות נשפכים השיירים בצדו המערבי של היסוד בקרן דרומית מערבית, ובחטאת הרגילה בצדו הדרומי. מכיוון שזה עצמו ההבדל שבין שני סוגי החטאת, פירטה המשנה במפורש היכן נשפך הדם. אך בשאר הקרבנות, שבכולם נשפכים שיירי הדם על היסוד, אין צורך להזכיר זאת.
"טעונה הפשט וניתוח וכליל לאישים":
"הפשט" - הפשטת העור. משמעות השורש היא שטיחה והחלקה, ומכאן גם 'פשט' הכתוב (פשט, רמז, דרש, סוד) - נטילת דבר רב־ממדי, שטיחתו והחלקתו. בעולה, העור ניתן לכהנים.
"וניתוח" - חיתוך הבשר לחתיכות. קיימת דרך מסוימת ומדויקת שבה מנתחים את הפגר ומניחים את חלקיו על המזבח, והדיון בכך נתבאר בפרק הרביעי של מסכת תמיד.
"וכליל לאישים" - הכול נשרף כליל על אש המזבח. כל הבשר עולה על המזבח, מלבד העור, ואף גיד הנשה מוסר (כדברי הרמ"א), וכל השאר נשרף כליל.
בכך ייחודה של העולה: היא נשרפת כליל על המזבח, שלא כשאר הקרבנות שלפחות חלקם נאכל, ושלא כחטאות הפנימיות שבמשנה הראשונה, ששאריתן נשרפת - אך לא על המזבח, אלא בחוץ באותו בית הדשן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני קרבן העולה: קדשי קדשים, שחיטתה וקבלת דמה בכלי שרת בצפון, ודמה טעון שתי מתנות שהן ארבע - בקרן צפונית מזרחית ובקרן דרומית מערבית. עמדנו על שתי הגישות בשאלה מדוע לא הזכירה המשנה את שפיכת שיירי הדם על היסוד, ועל הטעם שדווקא בחטאות פורט מקום השפיכה. לבסוף למדנו את חובת ההפשט והניתוח, ואת ייחודה של העולה שהיא כליל לאישים - נשרפת כולה על המזבח.