פרק שני, משנה ד'. המשנה שלפנינו באה להרחיב את הדברים שנאמרו בשורה האחרונה של המשנה הקודמת: מחשבת 'חוץ לזמנו' - שהמקריב חושב להקריב את הקרבן או לאכול ממנו בזמן שאינו כשר - מחייבת כרת על אכילת הקרבן, ובלבד "שיקריב המתיר כמצותו", כלומר שכל שאר העבודה נעשתה כראוי, והפסול היחיד הוא מחשבת חוץ לזמנו. לפיכך מאריכה המשנה בדוגמאות הממחישות מתי מתקיים תנאי זה בדיוק, ומתי אין הוא מתקיים.
מהו "המתיר":
הדם נקרא 'המתיר', משום שאין להקטיר את האימורים על המזבח ואין לאכול מן הבשר עד לאחר שהדם הוקרב. הדם הוא אפוא שלב מקדים הכרחי, המתיר את שאר הקרבן באכילה - בין על ידי המזבח, בין על ידי הכהנים ובין על ידי הבעלים. מטעם זה חייב הדם להיות מוקרב ראשון, ועבודת הדם צריכה להיעשות 'כמצותו' לגמרי, כראוי ובצורה נכונה, מלבד מחשבת 'חוץ לזמנו' שהוכנסה בה.
שואלת המשנה: "כיצד קרב המתיר כמצותו?" - באילו מקרים נעשה הקרבן באופן שבו המתיר, הדם, הוקרב כמצוותו, ולכן הבשר פיגול והאוכלו חייב כרת:
"שחט בשתיקה, קיבל והילך וזרק חוץ לזמנו" - השחיטה נעשתה כשגרתה, ללא כל דבר פסול; ואילו בקבלת הדם, בהולכתו ובזריקתו חישב לאכול או להעלות על המזבח את החלק הרלוונטי בזמן פסול. זהו פסול 'חוץ לזמנו' טהור, ולכן הקרבן פיגול.
"או ששחט חוץ לזמנן, קיבל והילך וזרק בשתיקה" - השחיטה נעשתה במחשבת חוץ לזמנן, ואילו הקבלה, ההולכה והזריקה נעשו ללא כל בעיה נוספת.
"או ששחט וקיבל והילך וזרק חוץ לזמנו" - עשה אחת מן העבודות הללו, או את כולן, במחשבת חוץ לזמנו, ובלא שום פסול אחר.
בכל אלו "זהו שקרב המתיר כמצותו" - הדם הוקרב כפי שהיה צריך להיעשות, מלבד מחשבת החוץ לזמנו, ולפיכך הקרבן פיגול והאוכל ממנו חייב כרת.
ראוי לעמוד על לשון המשנה "בשתיקה". פשט הדברים, שהשחיטה נעשתה בלא מחשבה הפוסלת - לא שלא לשמה, לא חוץ למקומו וכדומה. אלא שיש המדייקים מכאן: אם הכוונה היא שלא היה בה שום דבר פסול, היה ראוי לומר "שחט סתם"; ומדוע נקטה המשנה "בשתיקה", שמשמעו המילולי בשקט? מכאן למדו יש מן המפרשים שכדי שהמחשבה הפסולה תפסול, אין די בכך שחשב אותה בלבו, אלא עליו להוציאה בפיו, ואם לא הוציאה בפה אין היא רלוונטית. אך אין זו דעת הברטנורא, וכן דעת הרמ"א.
לא קרב המתיר כמצוותו:
מהם המקרים שבהם הדם לא קרב כמצוותו? היינו שאף שהיו לאדם מחשבות של חוץ לזמנו באחת מארבע עבודות הדם, נצטרפו אליהן מחשבות פוסלות אחרות, ומשום כך אין הקרבן פיגול ואין חיוב כרת על אכילתו, שכן אין זה פסול 'חוץ לזמנו' טהור:
"שחט חוץ למקומו, קיבל והילך וזרק חוץ לזמנו" - השחיטה נעשתה במחשבת חוץ למקומו, שאינה מחשבת חוץ לזמנו, ואילו הקבלה, ההולכה או הזריקה נעשו במחשבת חוץ לזמנו.
"או ששחט חוץ לזמנו, קיבל והילך וזרק חוץ למקומו" - מחשבת הפיגול של חוץ לזמנו קדמה בשחיטה, אך בקבלה, בהולכה או בזריקה נצטרפה מחשבת חוץ למקומו.
"או ששחט קיבל והילך וזרק חוץ למקומו" - בנוסף למחשבת חוץ לזמנו שהייתה לו, עשה אחת מן העבודות, או את כולן, במחשבת חוץ למקומו.
בכל אלו אין הפסול חוץ לזמנו בלבד, ולפיכך אין חיוב כרת על אכילת הבשר.
הפסח והחטאת:
כזכור מן הפרק הראשון, שני קרבנות אלו נפסלים במחשבת 'שלא לשמן' - כאשר האדם מתכוון לסוג קרבן אחר. ייחוד זה קיים בפסח ובחטאת בלבד:
"הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, קיבל והילך וזרק חוץ לזמנו" - למשל, לקח חטאת ושחטה במחשבה שהוא שוחט אשם, ובכך נפסל הקרבן; ולאחר מכן קיבל את הדם, הוליכו או זרקו במחשבה להקטירו על המזבח או לאוכלו בזמן שאינו כשר. אין זו בעיה של חוץ לזמנו לבדה, שהרי נצטרפה כאן מחשבת שלא לשמן, הפוסלת בחטאת ובפסח, ולפיכך אין כאן חיוב כרת.
"או ששחט חוץ לזמנו, קיבל והילך וזרק שלא לשמן" - השחיטה נעשתה במחשבת חוץ לזמנו, ולכאורה היה הקרבן עתיד להיות פיגול, אלא שבקבלה, בהולכה או בזריקה נצטרפה מחשבת שלא לשמן, כשהקרבן הלא נכון בדעתו. ומדובר בחטאת או בפסח בזמנו.
"או ששחט קיבל והילך וזרק שלא לשמן" - בנוסף למחשבות חוץ לזמנו שהיו לו, עשה את השחיטה, הקבלה, ההולכה או הזריקה במחשבה על קרבן אחר, שאינו חטאת או פסח כפי העניין.
לסיכום: למדנו את שני הצדדים של הכלל. "קרב המתיר כמצותו" - הדם הוקרב כהלכתו, והפסול היחיד הוא מחשבת חוץ לזמנו, ולפיכך הקרבן פיגול והאוכל כזית מבשרו חייב כרת. ואילו כאשר לא קרב המתיר כמצוותו, כלומר שבעת מתן הדם נצטרפו פסולים אחרים מלבד חוץ לזמנו - חוץ למקומו, או שלא לשמן בפסח ובחטאת - הרי שאף שהקרבן פסול בהחלט, אין בו עונש הכרת שבקרבן פיגול.