זבחים פרק י"ב, משנה ד' - בה אנו מסיימים את הנושא שבו עסקנו: למי ניתנים עורות הבהמות. כאן דנה המשנה בשאלה מה דינו של העור כאשר הקרבן נפסל.
לשון המשנה:
"כל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשטן - אין עורן ניתן לכהנים" - כל קרבן שנפסל בטרם הופשט עורו, אין עורו ניתן לכהן. בדרך כלל אין מפשיטים את הקרבן אלא לאחר זריקת הדם, ולפיכך מדובר במקרה שהפסול אירע לפני ההפשטה. קרבן פסול נשרף במקום המיועד לכך בעזרה, ומשום כך נשרפים הבשר והעור יחד.
היסוד שבבסיס הדין:
נלמד את המשנה כדעת רבי יהודה הנשיא, שההלכה כמותו: כל עוד העור מחובר לבשר הבהמה, דינם שווה. אין מפרידים את העור לאחר שנגזר על הבשר להישרף, וכיוון שהם מחוברים - נשרף העור עם הבשר. אך אם כבר הופרדו זה מזה, שוב אין דינם שווה והם הולכים לשני כיוונים נפרדים: אף אם הבשר טעון שריפה, אפשר לשמור את העור.
"לאחר הפשטן - עורן ניתן לכהנים":
משהופשטה הבהמה, נפרד העור מן הבשר, ולפיכך אפילו אם נעשה הקרבן פסול באותו שלב - אין הקרבן עולה על המזבח והבשר טעון שריפה, אך העור, שכבר הוסר, ניתן לכהנים. ולמעשה, זריקת הדם, אף שאין בכוחה להתיר את הבשר משום שנפסל, מועילה היא להתיר את העורות שיינתנו לכהנים.
השאלה הפתוחה - טריפה שנתגלתה לאחר ההפשטה:
מה הדין כאשר אין הפסול נודע אלא לאחר ההפשטה? הדבר שכיח במקרה של טריפה: הכול נעשה כשורה לכאורה, הקרבן כמעט הושלם, ורק לאחר שהופשטה הבהמה ונפתחה נמצא הפסול בפנימיותה. בשלב זה ודאי שאין אוכלים את הבשר אלא שורפים אותו, אלא שבשעה שנתגלה הדבר כבר אין הבשר מחובר לעור. האם רשאים הכהנים לשמור את העור, או לא?
עדותו של רבי חנינא סגן הכהנים:
שאלה זו לא הוכרעה, אך יש בידינו עדות: "אמר רבי חנינא סגן הכהנים: מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה". רבי חנינא סגן הכהנים שימש כמעין ממלא מקומו של הכהן הגדול, והוא שניהל את ענייני העבודה. במשניות רבות הוא מופיע ומעיד על המתרחש בבית המקדש, וכאן הוא מעיד כי במשך כל השנים שהיה שם לא ראה מעולם שיקחו עור שכבר הופרד מן הגוף וישרפוהו בפני עצמו. כיוון שמקרי טריפה מתרחשים מזמן לזמן, מרמזת עדותו בבירור שאף בטריפה הותירו את העורות לכהנים.
הסקתו של רבי עקיבא - דין בכור:
רבי עקיבא מוסיף כי מעדות זו אין ללמוד רק שהכהנים שומרים את העורות משום שלא שרפו אותם מעולם, אלא אפשר להסיק ממנה דבר נוסף לגמרי - הלכה קרובה בעניינה אך נושא בפני עצמו: דין בכור.
בכור הוא זכר ראשון הנולד לפרה, לעז או לכבשה. משנולד הוא מתקדש ויש לתתו לכהן, והכהן אמור להביאו כקרבן בכור: הדם ניתן על המזבח, האימורים נשרפים, הבשר נאכל לכהנים והעורות ניתנים לכהנים. ומה הדין כאשר אין אפשרות להקריבו?
בכור בעל מום: כאשר אין הבכור נקי ממום אלא בעל מום הוא, ופסקו הכהנים שאין להקריבו מפני שמומו קבוע ולא ישתפר, אין אפשרות לעשות בבהמה דבר מלבד לאכלה - אין עובדים בה ואין גוזזים את צמרה - אך היא נשארת רכושו של הכהן. לפיכך הוא שוחטה בשחיטה רגילה, מפשיטה, מבשלה ואוכלה, ואת העור הוא שומר לעצמו: כשם שהוא נהנה מן הבשר, כך הוא נהנה מעור הבהמה.
בכור שמת: אם מתה הבהמה קודם לכן, הרי דינה כנבלה, ועל הכהן לקבור אותה - את הבשר ואת העור יחד. בנבלה אין היתר להשתמש בעור.
והשאלה היא: מה הדין כאשר סבר שהבהמה בעלת מום ואינה טריפה, ולפיכך אינו מקריבה אך מותר לו לאכלה, והפשיטה, וכשפתח אותה גילה שטריפה היא ואין הוא יכול לאכלה? הבשר טעון קבורה - אין נותנים אותו לכלבים ואין מוסרים אותו לשימוש אחר, ואף אין שורפים אותו, שכן אין זה קרבן אלא פגר בהמה שיש בו קדושה, ומתוך כבוד קוברים אותו. אך האם גם העור טעון קבורה, או שרשאי הכהן לשמרו, כיוון שכבר הופרד מן הבשר בטרם נודע שאין הבהמה כשרה? זו השאלה.
אומר רבי עקיבא: מכך שבשאר הקרבנות, אם הופשט העור ורק אחר כך נתגלה שאין הבהמה כשרה, הקרבן נשרף אך הכהן שומר את העור - מסתבר שגם הכהנים שגילו כי הבכור טריפה לאחר שהפשיטוהו, רשאים לשמור את העור. זו שיטתו של רבי עקיבא.
דעת חכמים:
חכמים חולקים: "לא ראינו אינה ראיה" - אין להסיק את ההלכה מן העדות, שכן מה שרבי חנינא סגן הכהנים לא ראה אינו מוכיח שכך הדין. אפשר שלא אירעה שם טריפה כלל, ואפשר שהיה זה נס; ואפשר שהיה טרוד בתפקידי הסגנות ולא שם לבו לשעה שבה שרפו את העורות בפני עצמם, שלא בחיבור לגוף. היעדר ראיה אינו ראיה להיעדר, ולפיכך עצם העובדה שלא ראה זאת אינה מוכיחה דבר. ומוסיפים חכמים: "אלא יוצא לבית השריפה" - אם נתברר שהבהמה טריפה, נשרפים גם העורות, ואין אדם שומר את העור, שהרי הבהמה לא הייתה כשרה לקרבן מעולם, ופסולה הייתה כל הזמן.
ההלכה למעשה:
דעת הרמב"ם: בעניינים אלו אנו מניחים תמיד שההלכה כרמב"ם, שהוא לבדו נמצא לפנינו. הרמב"ם פוסק כרבי חנינא סגן הכהנים וכרבי עקיבא: קדשים שהופשטו ורק לאחר ההפשטה נתגלה שהיו פסולים - וכן אם עבר והפשיטם לפני זריקת הדם ונפסל הקרבן - כיוון שהעור כבר הופרד מן הבשר, רשאים הכהנים לשמור את העור.
דעת השולחן ערוך: השולחן ערוך פוסק את הלכות בכור, שכן נתינת הבהמה הבכורה לכהן היא אחת ממתנות כהונה, כהפרשת תרומה, נתינת חלה וראשית הגז. והשולחן ערוך פוסק כדעת הרא"ש, שבכור שנתברר כטריפה - גם עורו וגם בשרו טעונים קבורה, שלא כדעת הרמב"ם, הפוסק במפורש שהעור מותר וניתן לכהנים.
נמצא שיש כאן מחלוקת ראשונים, וההלכה תהיה כשולחן ערוך: בבכור שנתגלה שהוא טריפה, אין הכהנים שומרים את העור.
ואילו לגבי ההלכה בשאר הקרבנות, הדבר טעון עיון. הרמב"ם אומר במפורש שהעורות, לאחר שהופרדו, אם נמצא אחר כך שהבהמה טריפה - רשאים הכהנים לשמרם. השאלה היא אם מוכרחים לומר שפסיקת השולחן ערוך נאמרה דווקא בבכורות, ואם כן - האם יש להחילה גם על שאר הקרבנות. שאלה זו נשארת פתוחה לפוסקים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי קרבן שנפסל קודם ההפשטה - עורו נשרף עם בשרו, שכן העור המחובר לבשר דינו כבשר; ואם נפסל לאחר ההפשטה - העור ניתן לכהנים, שכבר הופרד. עמדנו על השאלה הפתוחה בטריפה שנתגלתה לאחר ההפשטה, על עדות רבי חנינא סגן הכהנים שמעולם לא ראה עור יוצא לבית השריפה, על הסקתו של רבי עקיבא לדין בכור, ועל דעת חכמים ש"לא ראינו אינה ראיה". להלכה: הרמב"ם מתיר את העור לכהנים, ואילו השולחן ערוך פוסק כרא"ש שבבכור שנמצא טריפה - העור והבשר נקברים.