משנה ד' בפרק י"א ממשיכה באותו הנושא עצמו. המשנה קובעת כי אין נפקא מינה מאיזה חומר עשוי הכלי שניתז עליו דם החטאת:
"בגד" - אריג העשוי מסיבים טבעיים.
"שק" - בד גס הארוג משיער עזים.
"עור" - יריעת עור.
הכלל הוא שאין החומר קובע: כל עוד מדובר בחומר סופג שניתן לכבסו, חייבים לכבסו בדרך המיוחדת לו ובאותם חומרי ניקוי, ובמקום קדוש - שכן זו לשון הכתוב, והכוונה היא לעזרת בית המקדש.
מכאן עוברת המשנה לנושא חדש - הכשרת הכלים:
אותו פסוק שהזכרנו קודם עוסק גם בחיוב הנוגע לבישול הקודשים - ולעת עתה נדבר על החטאת - בסיר, במחבת או בקנקן. כאן נכנס לתמונה עניין הנותר: כאשר עובר הזמן הקצוב, ובחטאת הכוונה לבוקר שלמחרת, נעשה הבשר נותר ונאסר. כלומר, אם נשחטה החטאת ביום שלישי אחר הצהריים, עם עלות השחר של יום רביעי נעשה הבשר נותר. נוצרת אפוא בעיה שניתן לכנותה בעיה של כשרות: הנותר אינו כשר כלל, ויש חיוב כרת על אכילתו. לפיכך מוטל על האדם להכשיר את כליו.
חידושה של המשנה שלנו הוא שאף הכשרת אותם כלים חייבת להיעשות בעזרה, וזאת משום שהכתוב דורש זאת - מן הפסוקים הבאים ממש, אותם פסוקים העוסקים בדם החטאת שעמדנו בהם לכל אורך הדרך.
מקור החיוב בפסוקים:
פסוק כ' אומר שכל מאכל הנוגע בבשר החטאת נעשה כמעמדה, כלומר שאף הוא ייפסל כנותר לאחר הזמן הקצוב. ובהמשכו: אם ניתז מדמה על הבגד, מקום ההתזה טעון כיבוס "במקום קדוש" - התורה מתכוונת לחצר שסביב המשכן, וההקבלה ההלכתית לכך היא עזרת בית המקדש.
הפסוק שלאחריו נפתח בוי"ו המחברת אותו לקודמו, ובו נאמרים שני דינים:
כלי חרס - אם בושל בו בשר החטאת (וכן שאר הקודשים), הכלי טעון שבירה. הטעם לכך הוא שאין אפשרות להכשיר כלי חרס בהגעלה, בהטבלה במים וכדומה, שכן אין הוא פולט את כל בליעותיו, ולפיכך יש להשחיתו.
כלי מתכת - אם בושל בשר הקרבן בכלי מתכת, ו"נחושת" פירושה נחושת או ברונזה (וכנראה אף סיר ברזל יצוק בכלל זה), הכלי טעון "מריקה ושטיפה": מריקה כעין פליטה, ושטיפה במים.
מכיוון שאותו פסוק פותח בוי"ו ובא מיד לאחר הפסוק הקודם, העוסק בבגד המתכבס בתוך העזרה, ההבנה היא שאף ההכשרה של הכלים שבלעו את שנעשה נותר - בין במריקה ושטיפה ובין בשבירה - חייבת להיעשות בתוך העזרה.
וזו לשון המשנה במפורש: שבירת כלי החרס חייבת להיעשות בתוך העזרה, "במקום קדוש", וכן המריקה והשטיפה של כלי המתכת, כלי הנחושת או הברונזה כפשוטם, חייבות להיעשות במקום קדוש - הוא העזרה.
דיוק הלשון "זה":
מלשון המשנה "זה" למד השותף, וכן פירש רש"י, שחיוב הכיבוס מיוחד לחטאת בלבד, וחמור בה יותר משאר קדשי הקדשים, כאשם וכעולה: אם ניתז דמם על הבגד, אין חיוב לכבסו בעזרה, ואילו בדם חטאת יש חיוב כזה. אך נראה שבכל הקודשים, ובוודאי בקדשי קדשים, אם בושלו בקדרה או שנשאר שומן בקדרה וכדומה - לאחר הזמן הקצוב, משנעשה הבשר נותר, טעון הכלי הכשרה: הסרה, מריקה ושטיפה, או שבירה, כל אחד לפי עניינו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי חיוב הכיבוס אינו תלוי בחומר הכלי - בגד, שק או עור - וכל חומר סופג טעון כיבוס במקום קדוש, בעזרה. כמו כן למדנו את דין הכשרת הכלים שבלעו מבשר הקודשים שנעשה נותר: כלי חרס בשבירה, וכלי מתכת במריקה ושטיפה, ומסמיכות הפסוקים ומן הוי"ו המחברת עולה שאף אלו נעשים בתוך העזרה. ולבסוף עמדנו על דיוק הלשון "זה", שממנו למדים כי חיוב הכיבוס מיוחד לחטאת, בעוד שדין הכשרת הכלים חל בכל הקודשים.