בפרק י' במסכת זבחים אנו ממשיכים לעסוק במדרג הקרבנות - איזה קרבן קודם לחברו ומה מוקרב ראשון. משנה ד' פותחת: "העופות קודמין למנחות, מפני שהן מיני דמים" - קרבנות העוף מקבלים עדיפות על פני המנחות, משום שיש בהם דם המוקרב, והדם הוא המנגנון המהותי שדרכו מושגת הכפרה. אף שקיימות מנחות הבאות לכפר על חטא, כפי שיבואר מיד, הדרך העיקרית לכפרה היא דרך הדם, ולפיכך קרבנות הדם עוצמתיים וחשובים יותר והם הקודמים.
"מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה":
כאשר לפני הכהן שתי מנחות, ואחת מהן מנחת חוטא הבאה לכפר על חטא, היא הקודמת. מדובר במי שהתחייב בקרבן עולה ויורד: אדם שעבר אחת מן העבירות המפורטות שם - כגון טמא שנכנס לבית המקדש וכיוצא בזה - ואין ידו משגת להביא בהמה ואף לא עוף, מביא מנחה. מנחה זו קודמת למנחה הבאה בהתנדבות, שאדם מתנדבה בלא סיבה מיוחדת, מפני שהיא באה לכפר על חטא.
ראוי לציין כי מנחת חוטא אינה אלא סולת ומים: אין מערבים בה שמן ואין מניחים עליה לבונה. לכאורה היה מקום לחשוב שמנחת הנדבה חשובה וקדושה יותר, שהרי בה מצויים מרכיבי השמן והלבונה; אך אין הדבר כן, שהכפרה על החטא רלוונטית לאין ערוך יותר.
מנחת הסוטה:
קיים סוג נוסף של מנחת חוטא - המנחה המובאת עבור הסוטה, וכאן הדבר מורכב יותר. מנחת סוטה אינה באה לכפר על חטא, אלא היא חלק מן התהליך לברר אם יש כאן חטא כלל, ושמא היא חפה מפשע לחלוטין. מצד אחד היא בעלת החטא, שהרי בוודאי נהגה שלא כראוי עד שהגיעה למצב שהסוטה נמצאת בו; מצד שני אינה אלא ספק סוטה ולא ודאי סוטה, ואין מנחתה באה בהכרח לכפר על חטא.
השאלה היא, אם כן:
אם טעם עדיפותה של מנחת חוטא הוא בכך שהיא באה על רקע חטא שאירע - הרי שהדין יחול גם על מנחת הסוטה.
ואם עדיפותה נובעת מכך שהיא באה לכפר על חטא בפועל - לא יהיה הדבר רלוונטי למנחת הסוטה.
המשנה מותירה את השאלה בסימן שאלה ואינה מכריעה, ולפיכך פוסק הרמב"ם שאם לפני הכהן שתי מנחות - מנחת סוטה ומנחת נדבה - רשאי להקריב את איזו מהן שירצה, שכן אין הכרעה איזו מהן קודמת.
"חטאת העוף קודמת לעולת העוף":
קרבנות העוף באים ברוב המקרים כקן, כזוג עופות, שאחד מהם עולה ואחד מהם חטאת, והכלל הוא שהחטאת קודמת תמיד לעולה. וכן הוא בשעת ההקדשה: ניתן להקדיש את הקן כאחד, את שני העופות יחדיו, והראשון היוצא ומזוהה לייעודו הסופי - צריך להיות מזוהה כחטאת.
כלל זה חל למעשה מעבר לקרבנות העוף, ואף לשאר הקרבנות באופן כללי: חטאת בהמה קודמת לעולת בהמה - בפרה, בעז ובכבש. מקור הדבר בכך שהפסוק מפורש בחטאת העוף: "והקריב את אשר לחטאת ראשונה" - העוף שהוא חטאת קודם. אלא שהפסוק ממשיך ואומר: "ואת השני יעשה עולה", ולכאורה פשיטא הוא, שאם הראשון חטאת בהכרח השני עולה. מה, אם כן, באות מילים אלו ללמד? ללמדנו שדין קדימת החטאת אינו נוהג בעופות בלבד, אלא אף בבהמות. לפיכך, בכל תרחיש שבו יש לבחור, החטאת מוקרבת לפני העולה.
יש להשוות הלכה זו למה שלמדנו קודם לכן בפרק, בעניין אברים מן העולה ואמורים מן החטאת העומדים להעלאה על המזבח:
בהעלאה על המזבח: כאשר לפני הכהן אברים מן העולה ואמורים מן החטאת, ונשאלת השאלה מה יעלה על המזבח ראשון - העולה קודמת. אך דין זה נאמר דווקא בשני חלקים העומדים להקרבה על המזבח.
בהקרבת הקרבן כולו: כאשר לפני הכהן חטאת ועולה להקריב, הכלל הוא שעושה את החטאת בשלמותה, ובכללה הקרבת האמורים, ולאחר מכן עושה את העולה בשלמותה ומביא את אבריה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המשך מדרג הקרבנות: העופות קודמים למנחות מפני שהם מיני דמים, והדם הוא עיקר הכפרה; מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה אף שאין בה שמן ולבונה, מפני שהיא באה לכפר על חטא; מנחת הסוטה נותרה בספק ולפיכך אין הכרעה בין מנחתה למנחת נדבה; וחטאת העוף קודמת לעולת העוף, וכלל זה נדרש מן הפסוק גם לגבי חטאת בהמה ועולת בהמה.