זבחים פרק ז' משנה ד': מעילה או לא (משנה ז,ד)

האזנה לשיעור0:00 / 0:00

משנה ז', ד'. לא כל המשניות קלות, ומשנה זו קשה במיוחד. נעשה כמיטב יכולתנו לבארה, ואם לא תהיה ברורה עד תום - מחצה מן האחריות מוטלת עלינו, שלא היינו מבוארים דיינו, ומחצה על הלומד, שיחזור אליה בסבב הבא על הש"ס ויעמול בה בתוך לשון המשנה עצמה. זוהי משנה מאתגרת.

המקרה שבו דנה המשנה:

עוף שהוקדש לעולת העוף, שדינה להישרף כליל, והכהן נהג בו מתחילת התהליך ועד סופו כמעשה חטאת העוף. הכל מסכימים שהקרבן פסול, שהרי הוקדש כעולה ונעשה כחטאת. השאלה היא, אם יאכל אדם מבשר קרבן פסול זה - האם יתחייב במעילה?

הכלל בדיני מעילה:

עולה: משעה שהוקדשה היא כפופה לדין מעילה, ולעולם אינה יוצאת ממעמד זה. אף לאחר שהוקרבה במלואה היא נשארת קדשי השם עד הסוף, שהרי כולה עומדת להישרף על המזבח.
חטאת: אף שבתחילתה היא כפופה לדין מעילה, לאחר שנעשתה כראוי היא הופכת כולה למאכל כהנים, ושוב אין בה מעילה. היא אינה עוד קדשי השם אלא אוכל כהן. ואף אם יאכלנה זר - אין הדבר מותר, אך אין הוא כפוף למעילה, שכן אין זה עוד כרכושו הפרטי של השם, כביכול.

שיטת רבי אליעזר:

רבי אליעזר אומר את המצופה: עולה שנהגו בה כחטאת נותרה עולה - עולה פסולה. מן הרגע שהוקדשה כעולה היא קדשי השם, כפופה למעילה, ושום דבר לא השתנה. פשוט וברור.

שיטת רבי יהושע:

לדעת רבי יהושע, עולה שנעשתה כחטאת נהפכת באיזה אופן לחטאת. הגישה המצמצמת בהבנת דבריו היא, שדי בכך שנעשית חטאת במידה זו שאין בה עוד מעילה, בדיוק כחטאת שהוקרבה כראוי שאין בה מעילה. כלומר, עדיין קרבן פסול הוא, אך האוכל ממנו אינו כפוף למעילה, כאילו הייתה חטאת.

סברת רבי יהושע - ביאור התוספות:

יש לשאול: מהו הטעם שכך יהיה? הרי אין לדבר תקדים או מקבילה בכל הש"ס. התוספות מציע שקרבנות העוף באים בדרך כלל בזוגות - עולה וחטאת המובאות יחד, כגון אישה זבה המביאה זוג ציפורים. מותר להקדיש את זוג הציפורים בלי לקבוע מי מהן העולה ומי החטאת; וכאשר הכהן עובד את עבודת החטאת - אותה ציפור נעשית חטאת, וכשהוא עובד את עבודת העולה - אותה ציפור נעשית עולה. נמצא שיש רמה מסוימת של המרה הדדית בין שתי הציפורים הללו.

מכיוון שבעופות העולה והחטאת יש רמה מסוימת של המרה הדדית, מבין רבי יהושע (וכך מבארים התוספות) שאם נהגו בעולה כחטאת מתחילה ועד סוף - עשו אותה כמעשה חטאת ולשם חטאת - הרי היא הופכת לחטאת. וראוי לציין: אין המדובר במי שהביא שני עופות ולא ייעד איזה מהם העולה ואיזה החטאת, אלא באדם שבחר לומר במיוחד, אף שלא היה חייב בכך: "עוף זה עולתי ועוף זה חטאתי", והכהן לקח את המיועד לעולה ונהג בו כחטאת. אף על פי כן סובר רבי יהושע שהוא נעשה חטאת, לפחות במידה מסוימת, והמנגנון לכך הוא היותם של עופות העולה והחטאת ברי המרה הדדית ברמה מסוימת.

ומה בדיוק אירע לפי רבי יהושע? התוספות מציע שתי אפשרויות:

לא אירע הרבה: עדיין עולה היא, אלא שעולה פסולה, אך היא הופכת לחטאת במידה זו שאין בה עוד מעילה.
אפשרות שנייה, קשה יותר להבנה: אולי היא הופכת לחטאת לגמרי מפני שנהגו בה כחטאת, ולא זו בלבד שאין בה מעילה אלא חטאת היא מכל וכל. כלומר, מן התורה הייתה ראויה להיאכל, ורק מדרבנן היא פסולה מטעם מסוים.

אלו שתי גישות בתוספות, והדבר קשה; לא נעמיק בהן יותר. זהו המקרה של משנתנו וזהו הרקע לה.

ראוי להדגיש: אופן הצגתה של משנתנו סתום בהרבה, שכן אין היא חושפת כלל את סברתו של רבי יהושע - כל זה מדברי התוספות. המשנה מציגה את המקרה בלבד: מה הדין בעוף עולה שנהגו בו כחטאת. רבי יהושע אומר שאין בו מעילה, ורבי אליעזר אומר שיש בו מעילה. פעמיים מנסה רבי אליעזר להוכיח מסברה מדוע אין רבי יהושע יכול להחזיק בעמדתו, ופעמיים דוחה רבי יהושע את ההוכחות ואומר שאין בהן ממש - אך אין הוא מבסס במפורש מדוע לדעתו מעמד הקרבן משתנה.

מכל מקום, ההלכה נפסקת כרבי יהושע, כדרך שנפסק בדרך כלל במחלוקת בין רבי יהושע לרבי אליעזר. למעשה, אם כן, אין בציפור זו דין מעילה.

נלמד את המשנה בפנים:

"עולת העוף שעשה למטה כמעשה החטאת לשם חטאת" - ציפור שהוקדשה לעולה, ונעשתה בה כל עבודת החטאת בכוונה הנכונה של חטאת, כאילו הייתה חטאת. הכל נעשה בדיוק כדין חטאת, אלא שנלקחה הציפור הלא נכונה. "רבי אליעזר אומר: מועלין בה" - מלבד היותה פסולה, אם במקום שתישרף מחוץ למקדש בא אדם ואכל ממנה, הוא מתחייב גם בעונשי מעילה. "רבי יהושע אומר: אין מועלין בה" - האוכל ממנה אמנם עושה שלא כדין, אך אין בכך השלכות של מעילה, ואם עשה זאת בשוגג אינו מביא אשם מעילות.

הניסיון הראשון של רבי אליעזר - קל וחומר:

תחילה נעמוד על עצם הקל וחומר: בעולם החומרות של מעילה, איזה משני סוגי העופות הוא הקל ואיזה החמור? רבי אליעזר אומר שהקל הוא החטאת, שכן חטאת שנעשתה כראוי פוסקת מלהיות בת מעילה. שתיהן מתחילות בדין מעילה, אך לאחר שנעשית החטאת כראוי וניתן דמה על המזבח, נעשה העוף אוכל כהנים ואינו עוד בר מעילה. נמצא שהחטאת קלה יחסית לעולת העוף, שמשעה שהוקדשה כעולה היא בת מעילה ולעולם לא ישתנה הדבר. העולה, אם כן, חמורה יותר, ומכאן הקל וחומר: אם עולה נעשתה כחטאת - בוודאי שיש בה מעילה.

ובלשון המשנה: "אמר רבי אליעזר: מה אם חטאת העוף שאין מועלין בה לשמה" - חטאת העוף, אם נעשית כראוי, אין בה עוד מעילה, ולפיכך היא הקלה בהקשר של רגישות למעילה; "כששינה את שמה - מועלין בה" - וכשנעשתה שלא כדינה, שנהגו בה כעולה, הכל מודים, ואף רבי יהושע בכללם, שיש בה מעילה. "עולה שמועלין בה לשמה" - העולה חמורה בקטגוריית המעילה, שאף אם נעשתה כראוי היא נשארת בדין מעילה ואינה פוסקת ממנו לעולם; "כששינה את שמה - אינו דין שימעלו בה" - אם כן, כשנהגו בה כחטאת, בוודאי שיש בה מעילה. זהו קל וחומר קלאסי, ולא נרחיב בו מעבר לכך.

דחיית רבי יהושע:

כל פירכא על קל וחומר מבוססת על הטענה שהקל אינו קל בכל ממד, או שהחמור אינו חמור בכל ממד. וכך אומר רבי יהושע: אין בהוכחה זו סתירה לשיטתי שעולה שנעשתה בה עבודת חטאת אין בה עוד מעילה. "אם אמרת בחטאת ששינה את שמה לשם עולה - שכן שינה את שמה לדבר שיש בו מעילה" - בחטאת שנהגו בה כעולה, קודם השחיטה הייתה בת מעילה, ואף אם תיהפך כביכול לעולה, העולה עצמה בת מעילה, ולפיכך אין כל סיבה שהמעילה תיעלם. "תאמר בעולה ששינה את שמה לשם חטאת, שכן שינה את שמה לדבר שאין בו מעילה" - כאן נהגו בה כחטאת, שאם נעשית כראוי אין בה מעילה; נמצא שהעולה נעשתה דבר שאינו נוטה למעילה, וזה קל יותר.

הניסיון השני של רבי אליעזר - מקדשי קדשים ששחטן בדרום:

רבי אליעזר מבקש להוכיח מסוג מקרה אחר לגמרי - מן הזבחים הרגילים. הכלל הוא שחטאת, אשם ועולה חייבים להישחט בחלקה הצפוני של העזרה, ואם נשחטו בדרום הם פסולים. קדשי קדשים, משעה שהוקדשו, כפופים לדין מעילה, בעוד שקדשים קלים אינם כפופים למעילה משעת הקדשתם. באשם, למשל, לפני השחיטה יש דין מעילה, ולאחר שנעשה כראוי אין עוד מעילה בבשר. אך אם נשחט בדרום העזרה, הרי הוא פסול, ואף שהוקדש כאשם ונכפף למעילה, ואף שנתקלקל בשחיטתו - לעולם אינו פוסק מלהיות בדין מעילה, אף אם נהגו בו כשלמים, שכן אשם פסול הוא.

ובלשון המשנה: "והרי קדשי קדשים ששחטם בדרום ושחטם לשם קדשים קלים - יוכיחו" - אשם שנשחט במקום הלא נכון בעזרה ונעשה מתחילה ועד סוף כאילו היה קדשים קלים, כגון שלמים, יוכיח ששינוי השם אינו מבטל את דין המעילה. הדברים מקבילים היטב: כשם שבעוף עולה שנעשה שלא כדין כחטאת מציע רבי יהושע שיאבד את מעמד המעילה, כך היה ראוי לומר באשם שנשחט לשם שלמים - ואף רבי יהושע מודה שיש בו מעילה. ומה, אם כן, ההבדל בין אשם שנעשה כשלמים לעולה שנעשתה כחטאת?

"שכן שינה את שמן לדבר שאין בו מעילה - ומעלו בהן" - אף שנהג באשם כשלמים, שאין מעילה בבשרם, עדיין האוכל מבשר האשם מתחייב במעילה, שהרי אשם הוא ולא שלמים, ואין נפקא מינה בכך שנהגו בו כשלמים. "אף אתה אל תתמה על העולה, שאף על פי ששינה את שמה לדבר שאין בו מעילה - שימעלו בה" - אין להבחין בין המקרים: אמת שנהגו בעולת העוף כחטאת, שאין בה מעילה כשנעשית כראוי, אך אין זה שונה או קל יותר מן הבהמה, מאשם שנהגו בו כשלמים, ולפיכך יש להתחייב במעילה באוכל מעולה זו.

דחיית רבי יהושע:

רבי יהושע מודה שאשם שנשחט לשם שלמים נשאר בר מעילה, אך אין זה דומה לנדון שלפנינו. הטעם: אף שאין מעילה בשלמים, אין הדבר נכון אלא באופן חלקי - הבשר אמנם ראוי לאכילה לכהנים ולבעלים, אך האימורים, שהם החלקים הקדושים, כפופים למעילה, שכן הם שייכים להשם. נמצא שהמתייחס לאשמו כשלמים, אף אם ייהפך לשלמים, לא יהיה נקי לגמרי מדין מעילה, שהאימורים בני מעילה; זהו מעבר ממעמד של בר מעילה מלא למעמד של בר מעילה חלקי. ואין זה דומה לעולה שנהגו בה כחטאת, שהרי אין שום חלק מן החטאת עולה על המזבח, ומשנעשתה בה מליקה והוקרבה כראוי, אין שום אפשרות שחלק ממנה יהיה בר מעילה. לפיכך אין שני המקרים דומים.

ובלשון המשנה: "אמר לו רבי יהושע: אם אמרת בקדשי קדשים ששחטן בדרום ושחטן לשם קדשים קלים, שכן שינה את שמן לדבר שיש בו איסור והיתר" - הנוהג באשם כשלמים משנה את שמו לדבר שיש בו רכיב של איסור, כלומר של מעילה - האימורים - ורכיב של היתר, שאר הבשר שאין בו מעילה; אין זה דבר שכולו נקי ממעילה. "תאמר בעולה ששינה את שמה לדבר שכולו היתר" - אין להשוות לעולה שנעשתה כביכול חטאת, שאם נעשית כראוי אין בה שום רכיב של מעילה, שהרי בחטאת העוף אין מעילה כלל לאחר שהוקרבה כראוי. אף מכאן, אם כן, אין ראיה. וכאן מסתיימת המשנה.

לסיכום: למדנו בעולת העוף שנעשתה כמעשה חטאת ולשם חטאת - קרבן פסול שהכל מודים בפסולו - האם האוכל ממנו מתחייב במעילה. רבי אליעזר מחייב, שהעולה נשארת עולה ולעולם אינה יוצאת מדין מעילה, ורבי יהושע פוטר, וכן ההלכה. רבי יהושע אינו מבאר במשנה את סברתו, אלא רק דוחה את שני נסיונותיו של רבי אליעזר להוכיח מסברה - מקל וחומר מחטאת שנעשתה כעולה, ומקדשי קדשים ששחטן בדרום לשם קדשים קלים. מן הגמרא מתברר שסברתו היא שעולת העוף הופכת בפועל לחטאת העוף, לפחות באופן חלקי, ולפיכך אין בה מעילה. וטעם הדבר, לפי התוספות, שיש מעין המרה הדדית בין עולת העוף לחטאת העוף, שהרי אין צורך לייעד איזו מהן העולה ואיזו החטאת - אף שבמקרה שלנו ייעד - ומכאן שעולה יכולה להיהפך לחטאת, לפחות בחלקה. ובשני התוספות נחלקו בשיעור הדבר: אם הופכת לחטאת רק כדי כך שאין בה מעילה, או שהופכת לחטאת ממש, ומדאורייתא ראויה הייתה להיאכל ורק מדרבנן פסולה.

המאמר המקורי

אות זבחים ז:ד

עוֹלַת הָעוֹף שֶׁעֲשָׂאָהּ לְמַטָּה, כְּמַעֲשֵׂה חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בָּהּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם חַטָּאת, שֶׁאֵין מוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, מוֹעֲלִין בָּהּ, עוֹלָה, שֶׁמּוֹעֲלִין בָּהּ לִשְׁמָהּ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְחַטָּאת שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם עוֹלָה שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מְעִילָה, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְשֵׁם חַטָּאת, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲרֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים יוֹכִיחוּ, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָעוֹלָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ לְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מְעִילָה, שֶׁיִּמְעֲלוּ בָהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁשְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וּשְׁחָטָן לְשֵׁם קָדָשִׁים קַלִּים, שֶׁכֵּן שִׁנָּה אֶת שְׁמָן בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אִסּוּר וְהֶתֵּר, תֹּאמַר בְּעוֹלָה שֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָהּ בְּדָבָר שֶׁכֻּלּוֹ הֶתֵּר: In the case of a bird burnt offering that one improperly sacrificed below the red line according to the procedure of the sin offering, and one did so for the sake of a sin offering, Rabbi Eliezer says: One who derives benefit from it is liable for misusing consecrated property, as it remains a burnt offering, whose meat is never permitted to the priests. Rabbi Yehoshua says: One who derives benefit from it is not liable for misusing consecrated property. Since the entire sacrificial process was conducted according to the procedure of a sin offering, the offering assumes the status of a sin offering in this regard. The mishna recounts the dispute between the tanna’im. Rabbi Eliezer said: And if in the case of a sin offering that was sacrificed for its sake, one is not liable for misusing it, and nevertheless, when one changed its designation and sacrificed it not for its sake, one is liable for misusing it, then in the case of a burnt offering, where one is liable for misusing it even when it was sacrificed for its sake, when one changed its designation and sacrificed it not for its sake is it not right that he is liable for misusing it? Rabbi Yehoshua said to him: No, that a fortiori inference is not correct, as if you said with regard to a sin offering for which one changed its designation and sacrificed it for the sake of a burnt offering that there is liability for misuse, this is reasonable, because he changed its designation to an item for which there is liability for misuse. Would you say in the case of a burnt offering for which one changed its designation and sacrificed it for the sake of a sin offering that there is liability for misuse, as in that case he changed its designation to an item for which there is no liability for its misuse? Rabbi Eliezer said to him: The case of offerings of the most sacred order that one slaughtered in the south of the Temple courtyard and slaughtered for the sake of offerings of lesser sanctity, will prove that the fact that one changed the offering’s designation to an item that is not subject to the halakhot of misuse is not a relevant factor. As in this case, one changed their designation to an item that is not subject to the halakhot of misuse and, nevertheless, one is liable for misusing them. You too should not be puzzled about the burnt offering, concerning which even though one changed its designation to an item that is not subject to the halakhot of misuse, the halakha is that one would be liable for misusing it. Rabbi Yehoshua said to him: No, that is no proof, as if you said with regard to offerings of the most sacred order that one slaughtered in the south of the Temple courtyard, and slaughtered them for the sake of offerings of lesser sanctity, that one is liable for misusing them, that is reasonable. The reason is that one who slaughtered them changed their designation to an item for which there are both prohibited and permitted elements as offerings of lesser sanctity. Although one is not liable for misuse of their flesh, after the blood is sprinkled one is liable for misuse of the portions consumed on the altar. Would you say the halakha is the same in the case of a burnt offering for which one changed its designation to an item that is permitted in its entirety, i.e., a bird sin offering, which is eaten by the priests and none of it is burned on the altar?