משנה ד' בפרק א' באה לסכם את הנושא שעסקנו בו עד כה - הגדרתו וכלליו של 'שלא לשמה'. שלוש המשניות הראשונות דיברו במפורש בשחיטה בלבד, וכאן מתחדש שהדין נוהג באותה מידה בכל ארבע עבודות הדם.
המשנה חוזרת לדין הפסח והחטאת הנשחטים שלא לשם סוג הקורבן הראוי, וקובעת כי אין הדבר מוגבל לשחיטה, אלא חל אף על קבלת הדם, על ההילוך - הבאת הדם אל המזבח - ועל הזריקה, היא נתינת הדם.
שלושה אופנים של מחשבה פוסלת מונה כאן המשנה:
"שלא לשמן" - העבודה נעשתה לשם סוג קורבן שאינו הראוי.
"לשמן ושלא לשמן" - אחד השלבים נעשה בשתי כוונות: בתחילה כיוון לקורבן הראוי, כגון חטאת, ובאמצע השחיטה, הקבלה או הזריקה חשב על עולה.
"שלא לשמן ולשמן" - פתח במחשבת הקורבן שאינו ראוי, ובמהלך אותה עבודה עבר אל הקורבן הראוי.
בכל המקרים הללו - "פסולים". העבודה אינה מועילה, וכאשר מדובר בפסח ובחטאת הקורבן עצמו פסול ויש להיפטר ממנו - והפסח, כאמור, כשנשחט בזמנו הראוי.
שתי דרכים בהבנת עירוב הכוונות:
הגמרא מעלה את השאלה מהו פשט הדברים, ולפניה שתי אפשרויות:
עירוב הכוונות בתוך אותה עבודה עצמה: בחלקה הראשון של ההולכה מכוון הכוהן לקורבן הראוי ובחלקה השני לקורבן שאינו ראוי, או להפך.
עירוב בין העבודות: בשעת ההולכה מכוון הוא כראוי, לשם הפסח, אך מחשבתו שהזריקה, נתינת הדם, תיעשה לאחר מכן לשם שלמים או לשם קורבן אחר.
הגמרא אינה מכריעה בתשובה, אך הרמב"ם פוסק להלכה ששני האופנים אסורים ולפיכך פוסלים - כלומר שניהם תקפים. ראוי לציין כי במסכת פסחים מופיעה משנה שהיא כמעט זהה למשנתנו, ושם נוקט הברטנורא בעיקרון כאופן השני.
"כיצד" - דוגמאות המשנה:
"לשמן ושלא לשמן - לשם פסח ולשם שלמים" - מכוון לפסח ואחר כך לשלמים. הדין נוהג כמובן בכל קורבן אחר, והחידוש הוא דווקא בשלמים: קורבן שלמים כביכול טמון בתוך הפסח, ובתרחישים מסוימים, כאשר אין הפסח יכול להיקרב, הוא מוקרב כשלמים והוא כשר. אף על פי כן נחשבת מחשבה זו לשלא לשמן, והעבודה פסולה.
"שלא לשמן ולשמן - לשם שלמים ולשם פסח" - פתח במחשבה שהוא עושה לשם שלמים, ועבר לעשות לשם פסח.
הזבח נפסל בארבעה דברים:
כאן מסכמת המשנה במפורש כי ארבעה שלבים הם שבמהלכם נפסל הקורבן במחשבת שלא לשמה:
"בשחיטה" - פעולת השחיטה.
"ובקיבול" - קבלת הדם בכלי שרת, הכלי המקודש.
"ובהילוך" - הבאת הדם אל המזבח.
"ובזריקה" - נתינת הדם.
זוהי דעת התנא קמא.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון חולק וסובר שאחד השלבים אינו מעכב: "רבי שמעון מכשיר בהילוך" - אם היו לאדם מחשבות שלא לשמה בשעת הבאת הדם למזבח, וכיוון לסוג הקורבן שאינו ראוי, הקורבן כשר.
וטעמו: "אי אפשר שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה, אבל אפשר שלא בהילוך" - אין אפשרות להקריב קורבן בלא שחיטה, בלא קבלת הדם בכלי שרת ובלא זריקה, ולפיכך שלושה שלבים אלו מעכבים; אך אפשר להקריב קורבן ללא הולכה כלל, כשרגליו של הכוהן נטועות במקומן. וכדוגמת המשנה: "שוחט בצד המזבח וזורק" - שוחט סמוך למזבח וזורק את הדם ממקום עמידתו. מכיוון שההולכה אינה מעכבת, אין המחשבה שבשעתה פוסלת.
אמנם הדברים נשמעים כמבוססים על היגיון, אך למעשה סומך רבי שמעון על לימודים ודרשות מן הפסוקים, בדרך טכנית ומדוקדקת.
שיטת רבי אליעזר:
המשנה נוקטת "רבי אליעזר", אף שהגמרא אומרת שמן הסתם מדובר ברבי אלעזר. ומי הוא? רוב הלומדים מפרשים שהוא רבי אלעזר בן שמוע, מבני דורו של רבי שמעון התנא, ואילו רש"י מפרש שהוא רבי אלעזר בנו של רבי שמעון, החולק על אביו.
מכל מקום, הוא נוקט עמדת ביניים ותולה את הדבר בטיב ההליכה: "המהלך במקום שהוא צריך להלך - המחשבה פוסלת" - כשהוא הולך לכיוון המזבח, הליכה זו נדרשת, ולפיכך מחשבה שאינה ראויה בשעתה פוסלת את הקורבן. "ובמקום שאין צריך להלך - אין המחשבה פוסלת" - כשהוא הולך למקום שאין הוא צריך ללכת אליו, לכיוון שאינו הכרחי, אין המחשבה פוסלת.
סיכום המחלוקת - כוהן המתרחק מן המזבח והדם בידו:
לתנא קמא: המחשבה קובעת, שכן ההילוך בכלל השלבים המעכבים.
לרבי שמעון: המחשבה אינה קובעת, שכן לעולם אין למחשבה משמעות בשלב ההולכה, מפני שאינה מעכבת.
לרבי אלעזר: מכיוון שהוא הולך לכיוון שאינו נדרש, אין המחשבה פוסלת.
אך אם יסתובב מיד ויחזור לכיוון המזבח, אף שבתחילה לא היה צריך ללכת, עתה נעשית ההליכה הכרחית מחמת שהתרחק, ואף רבי אלעזר יצריך מחשבה ראויה: אם יחשוב עתה על הקורבן שאינו ראוי, נפסל - כדעת התנא קמא. ורבי שמעון עומד בשיטתו, שכל עניין ההליכה אינו הכרחי, ואף אם הלך בפועל במקרה זה, אין המחשבה פוסלת.
להלכה: הלכה כתנא קמא, ולפיכך המחשבה נוגעת לכל אחד מארבעת שלבי עבודת הדם. אם נעשה שלא לשמה, בכוונה לסוג קורבן שאינו ראוי, הקורבן פסול כשמדובר בחטאת או בפסח בזמנו. בשאר הקורבנות אין הקורבן נפסל, אלא שהבעלים לא יצאו ידי חובתם, ויידרשו להביא קורבן אחר לקיום חובתם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דין 'שלא לשמה' אינו מיוחד לשחיטה, אלא חל בכל ארבע עבודות הדם - שחיטה, קבלה, הילוך וזריקה - ובכל אופני עירוב הכוונות: "שלא לשמן", "לשמן ושלא לשמן" ו"שלא לשמן ולשמן". עמדנו על שתי הדרכים בהבנת עירוב הכוונות ועל הכרעת הרמב"ם ששניהן פוסלות, על שיטת רבי שמעון המכשיר בהילוך מפני שאינו מעכב, על עמדת הביניים של רבי אלעזר התולה את הדבר בהליכה הנדרשת, ועל ההלכה כתנא קמא.