אנו פותחים במשנה ד' שבפרק י"ד למסכת זבחים, ומכאן ועד סוף המסכת יעמוד לפנינו נושא הבמות. פירושה המילולי של המילה 'במה' הוא מקום גבוה ומורם, והכוונה למקום מוגבה שעליו מקריבים קרבנות. עד כה, בפרק י"ג ובשלוש המשניות הראשונות של פרק י"ד, למדנו את האיסור להקריב קרבנות מחוץ למקום המיועד להם: המקריב בחוץ מקריב על במה, על מקום מורם, מחוץ למזבח הראוי שבמשכן או בבית המקדש. אולם היו זמנים שבהם הותרה הבמה, ובהם הותר להקריב קרבנות מחוץ למשכן או לבית המקדש.
שני סוגי במות:
במת יחיד - במה של אדם פרטי, הנקראת גם במה קטנה.
במת ציבור - במה גדולה, במה קהילתית של הציבור, בדומה למזבח, אך שאינה מחוברת למתקן הקבוע של המשכן או של בית המקדש.
מקור הדין - שני פסוקים בספר דברים:
כל דיני הבמות מבוססים על שני פסוקים בדברים פרק י"ב, פסוקים ח'-ט'. פסוקים אלו הוזכרו לעיל, ורבי שמעון דרשם באופן אחר; כאן נלך לפי ההבנה המקובלת בחז"ל. משה רבינו עומד על גבול הארץ, בידיעה שהוא עצמו לא ייכנס, ומתאר לעם כיצד ייראו החיים בארץ ישראל: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו" - כשתבואו לארץ ישראל לא תעשו הכול בדיוק כפי שאנו עושים כאן.
כיצד יש להבין זאת? כעת מקריבים אנו את הקרבנות כפי שביארה המסכת עד כה, אך משייכנסו לארץ תבוא תקופה שבה לא יוכלו להקריב את כל הקרבנות. יהיה אפשר להביא קרבנות נדבה - זהו "איש כל הישר בעיניו", כל מה שאדם רואה לנכון להביא בנדר ובנדבה. אך קרבנות פרטיים אחרים, ובמיוחד חטאת, אשם, בכור ומעשר, לא יוקרבו למשך זמן.
מתי יוקרבו שוב? על כך משיב הפסוק הבא: "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נותן לך". חז"ל, וכן רש"י על הפסוק, מבארים כי "המנוחה" מתייחסת לשילה, שבה נחה מלאכת המשכן לאחר כיבוש חלק מן הארץ, ו"הנחלה" - הירושה - מתייחסת לירושלים, מרכז הקבע שבו מקומו של בית המקדש. כל זמן שאין המשכן בשילה או בירושלים, רשאי אדם להקים במה, מזבח פרטי, ולהביא עליה קרבנות יחיד שאינם חובה אלא נדבה, דהיינו עולה ושלמים בלבד - שני סוגי הקרבנות הנדבתיים שאדם יכול להביא בנדר או בנדבה - ובכל מקום שירצה, אף בחצר ביתו.
מבנה הבמה:
במת יחיד: לדעת הכול די במקום מוגבה. נחלקו התנאים, כפי שראינו לעיל, אם די בסלע גדול או באבן חלמיש, או שנדרש מזבח הבנוי מאבנים המוערמות יחד. מכל מקום, לדעת הכול אין צורך במבנה המזבח שבבית המקדש: אין צורך שיהיה מרובע, ואין צורך בכבש, ביסוד או בקרנות. די בערימת אבנים שעליה מקריבים את הקרבן.
במה גדולה: במת הציבור, הקיימת באותן תקופות, דומה למזבח שבבית המקדש. היא עומדת מלפנים, בחצר המקום שבו מוקם המשכן, והיא מרובעת ובעלת יסוד, קרנות וכבש. עליה מקריבים את קרבנות הציבור - קרבן התמיד, המוספים וכיוצא בהם - אך לא את חובות היחיד.
מנקודת מבט היסטורית מתקבלת תמונה של שש תקופות המתחלפות זו בזו: היתר, איסור, היתר, איסור, היתר, איסור. שלוש תקופות האיסור הן הזמנים שבהם המשכן עומד במקומו הראוי - שלושים ותשע שנות המשכן במדבר, תקופת שילה, ותקופת ירושלים. תקופות ההיתר הן השנים שקדמו לכל אחת מהן.
סקירה היסטורית - שש התקופות:
השנה הראשונה במדבר - במות מותרות: עם ישראל יוצא ממצרים, מגיע להר סיני ולומד את דיני הקרבנות, אך המשכן טרם הוקם, ולפיכך הבמות מותרות.
שלושים ותשע שנות המשכן במדבר - במות אסורות: המשכן נבנה בתחילת השנה השנייה, ומאותה שעה ועד השנה הארבעים יש משכן פועל והבמות אסורות. כל הקרבנות מוקרבים על המזבח הלאומי שלפני המשכן, בכל מקום שבו הוא חונה.
ארבע עשרה שנות הכיבוש והחלוקה - במות מותרות: על תקופה זו נאמר הפסוק שקראנו. שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקת הארץ, שבהן ישב המשכן בגלגל, שאינו מקום קבע. למקדש שבגלגל היה מעמד של במה גדולה, במה לאומית, ועליה הוקרבו הקרבנות הלאומיים על בסיס יומי. באותן ארבע עשרה שנים לא הביא איש חטאת, מעשר או בכור, אך הותר לכל אדם להקריב בחצרו עולות ושלמים פרטיים.
שילה, שלוש מאות שישים ותשע שנים - במות אסורות: המשכן הועתק לשילה, שבנחלת אפרים על גבול בנימין, וחלק המזבח שבה היה בנחלת בנימין - בדומה לבית המקדש, שהוא בנחלת יהודה וחלק המזבח שבו בנחלת בנימין. המשכן נעשה כאן בית קבע למחצה, וזו "המנוחה". בסוף התקופה הוציאו את ארון הקודש לשדה המערכה כדי להילחם בפלשתים, והפלשתים לכדו אותו. משנשמעה השמועה נפל עלי הכהן, שהיה הכהן הגדול, לאחור, נשברה מפרקתו ומת - וזה היה קצה של שילה.
נוב וגבעון, חמישים ושבע שנים - במות מותרות: הארון נתפס בחזרה, אך אינו מושב עם המשכן אלא נשמר במקום בטוח: תחילה בקרית יערים במשך עשרים שנה (בסביבות טלז סטון של ימינו, מחוץ לירושלים), ולאחר מכן העלה אותו דוד המלך אל עיר דוד. המשכן עצמו עמד תחילה בנוב, ולאחר שרדף שאול אחר דוד וכעס על כהני נוב, עיר הכהנים, שסייעו לדוד, החריב את העיר, והמשכן הועבר לגבעון.
ירושלים - במות אסורות לעולם: שלמה המלך, בנו של דוד, בנה את בית המקדש בירושלים, הביא את הארון מעיר דוד ואת כלי המשכן מגבעון. מכאן ואילך אין עוד משכן אלא בית מקדש קבוע בירושלים, על הר הבית, מאחורי מקום הכותל של ימינו ותחת מה שמכונה היום כיפת הסלע. הכותל עצמו אינו מבית המקדש שבנה שלמה, אך מקום המקדש הוא זה. מאותה תקופה, לפני כשלושת אלפים שנה, לא נשתנו דיני הבמות: הבמות אסורות לעולם.
איסור הבמות הוא לישראל בלבד. לנכרים הבמות מותרות עד עצם היום הזה: נכרי רשאי להביא קרבן לה' בחצר ביתו, ובלבד שיהיה ממין כשר - פרה, עז או כבש - ושיהיה עולה, קרבן הנשרף כליל, ואף נקבה כשרה לכך. אף יהודי רשאי ללמדם כיצד לעשות זאת (וידוע על נכרי שהגיע לארץ ישראל כדי ללמוד שחיטה והקרבת קרבנות - דבר יוצא דופן אך אמת), אולם יהודי אינו רשאי להשתתף עמו בכך.
הפסוקים המחייבים את היהודי להביא את קרבנותיו במקום המיועד להם, ולא על במה בזמן שהיא אסורה, כבר נלמדו מויקרא פרק י"ז, ובכללם איסור כרת, ועוד נחזור לכך. כמו כן יש בעניין זה מצוות עשה ומצוות לא תעשה.
המשנה עצמה:
"עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות" - לפני הקמת המשכן הותר להקריב על במות פרטיות. ומי עשה את העבודה בקרבנות הלאומיים? על כך אומרים הפסוקים בשמות פרק כ"ד פסוק ה', שנערי בני ישראל העלו עולות, ולפי רש"י הכוונה לבכורות, זכרים בכורים מעם ישראל.
"משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים" - משהוקם המשכן בשנה השנייה למסע במדבר, נאסרו הבמות והמזבחות הפרטיים לאורך שלושים ותשע השנים הבאות, והעבודה נמסרה לכהנים, לאהרן ולבניו - וזה לעולם ועד.
"קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים" - בשנות המדבר, המביא חטאת או אשם, וכן המנחות, אלו נאכלים בתוך הקלעים: אותם עמודים שהוקפו ביריעות ויצרו את החצר שסביב המשכן. בתוך אותה חצר היו הכהנים אוכלים את קדשי הקדשים.
"קדשים קלים בכל מחנה ישראל" - אלו נאכלו בכל מקום בתוך מחנה ישראל. בני ישראל חנו בשנים עשר שבטים סביב המשכן שבמרכז, ומחנה לוי באמצע, והאזור החיצוני היה שנים עשר מיל על שנים עשר מיל - קרוב לעשרים וארבעה אלף אמה על עשרים וארבעה אלף אמה של מחנה ישראל במדבר. בכל אותו שטח נאכלו הקדשים הקלים במשך שלושים ותשע השנים שבמדבר.
לסיכום: למדנו את יסודות דין הבמות: הגדרת הבמה כמקום מוגבה שעליו מקריבים, החילוק שבין במת יחיד לבמת ציבור, ומקור הדין בפסוקים "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום" ו"כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" - "המנוחה" שילה ו"הנחלה" ירושלים. עמדנו על שש התקופות ההיסטוריות המתחלפות בין היתר לאיסור, ועל דברי המשנה בשתי התקופות הראשונות: היתר הבמות והעבודה בבכורות עד הקמת המשכן, ואיסורן והעבודה בכהנים משהוקם, לצד מקומות אכילת קדשי הקדשים והקדשים הקלים.
בהמשך נעסוק בפרטי חמש המשניות הבאות, המתארות את הנהוג בכל אחת מן התקופות ההיסטוריות שסקרנו.