במשנה א' למדנו כי קרבן הפסח יוצא דופן: הנשחט שלא לשמו - כשהייתה במחשבת השוחט כוונה לקרבן מסוג אחר - אינו רק נפסל מלעלות לבעליו לשם חובה, אלא פסול לגמרי. אולם המשנה סייגה את הדין וקבעה שאין זה אלא 'בזמנו'. עלינו לברר, אם כן, מהו אותו פרק זמן, ובנקודה זו נחלקו התנאים.
גדר "בזמנו":
אין חולק שהזמן להקרבת קרבן הפסח הוא בין הערביים, אחר חצות היום של ארבעה עשר בניסן. אף על פי כן, קיים הכלל של 'מקצת היום ככולו' - שחלק מן היום נחשב כיום כולו. מכאן המחלוקת: האם מדובר דווקא באחר הצהריים של ארבעה עשר, או בכל יום ארבעה עשר כולו.
ובלשון המשנה: "הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו" - נשחט קרבן פסח בבוקרו של ארבעה עשר, ובשחיטתו כיוונו לשם קרבן אחר:
"רבי יהושע מכשיר" - כאילו נשחט בשלושה עשר. הקרבן כשר וניתן להמשיך בעבודתו, אלא שאין הוא מתפקד כקרבן פסח, שהרי מוקדם הוא, וממשיכים בו כקרבן שלמים וכיוצא בזה. אין הבדל בין בוקרו של ארבעה עשר לבין שלושה עשר, שכן טרם הגיע זמן הקרבת הפסח.
"ובן בתירא פוסל" - כאילו נשחט בין הערביים. הקרבן פסול לחלוטין, מכיוון שיום ארבעה עשר הוא היום שבו מוקרב קרבן הפסח, ואין הבדל לעניין הפסול בין הבוקר לאחר הצהריים.
להלכה נחלקו הראשונים: רבים מהם למדו שאין הפסול אלא באחר הצהריים דווקא, שהוא אכן זמן הקרבת הפסח; אך מדברי הרמב"ם נראה שהדין חל במשך כל יום ארבעה עשר.
שיטת שמעון בן עזאי:
בחלקה השני של המשנה מובאת שיטה נוספת בשאלה מתי 'שלא לשמו' פוסל: "אמר שמעון בן עזאי, מקובלני מפי שבעים ושנים זקן" - מסורת בידו משבעים ושניים זקנים. וראוי לדייק שהמילה 'זקן' נקטה כאן בלשון יחיד, לרמז שפסקו יחד פה אחד, כאיש אחד.
"ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה בישיבה" - ביום שבו מינו את רבי אלעזר בן עזריה לראש הסנהדרין, לכהן כנשיא. כזכור מן הסיפור במסכת ברכות (דף כ"ח) ברבן גמליאל וברבי יהושע, שבו התרחש מעין מרד והדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו. הגמרא מסיימת שם שאף שלא כיהן כנשיא במשך תקופה, לא עזב את הישיבה והשתתף עם החכמים. אולם ממשנה זו מוכיח הרש"ש שהוא הורחק מן הסנהדרין לגמרי, שהרי הכלל הוא 'מעלין בקודש ואין מורידין', ולא היה יושב בסנהדרין כאדם זוטר לאחר שהיה בראשה. משום כך נכח בבית המדרש, אך לא כחלק מן הסנהדרין.
לפיכך היו שם שבעים זקנים, ובתוספת ראש הסנהדרין - שבעים ואחד, ועם רבן גמליאל - שבעים ושניים. כולם הסכימו פה אחד, מעיד שמעון בן עזאי, שהעיקרון הבא הוא הקו המנחה.
בן עזאי מודה שהחטאת והפסח בזמנו הם יוצאי הדופן, אלא שהוא מבקש להוסיף עליהם אף את העולה, הקרבן הנשרף. לשם כך הוא מחלק את הקרבנות לשתי קטגוריות יסודיות - הנאכלים ואלו שאינם נאכלים:
שאינו נאכל: העולה, הנשרפת כליל.
הנאכלים: החטאת, האשם, השלמים, התודה, המעשר, הבכור והפסח - בשרם נאכל על ידי הכהנים, על ידי הבעלים או על ידי שניהם.
מכאן הוא מבין שהעולה היא קטגוריה נפרדת ודינה שונה: בנוסף לחטאת ולפסח בזמנו, אף העולה שנעשתה שלא לשמה פסולה לגמרי, ולא רק שאינה עולה לבעלים לשם חובה.
ובלשון המשנה: "מקובלני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה, שכל הזבחים הנאכלים שנזבחו שלא לשמן כשרים" - שבעת הקרבנות הנאכלים כשרים, "אלא שלא עלו לבעלים משום חובה" - הבעלים המביאים אותם אינם יוצאים בהם ידי חובתם, "חוץ מן הפסח ומן החטאת" - שבהם אמרנו שהם פסולים לגמרי.
וממשיכה המשנה במפורש: "ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה" - התוספת היחידה על שיטת תנא קמא היא קרבן העולה, שדינה כחטאת וכפסח בזמנו. "ולא הודו לו חכמים" - אף שהייתה בידו מסורת, לא קיבלו אותה חכמים, ולכן ההלכה כדעת תנא קמא שלעיל.
נקודה טכנית לסיום:
למעשה, ברשימת הקרבנות שאינם נאכלים יש להוסיף על העולה גם את החטאות הפנימיות - קרבנות חטאת שדמם נזרק בפנים, בקודש או בקודש הקודשים, ובשרם נשרף ואינו נאכל כלל. חמישה הם:
שעיר יום הכיפורים, לה'.
פר הכהן הגדול ביום הכיפורים.
פר העלם דבר.
פר כהן משיח (כזכור ממסכת הוריות).
שעיר הציבור על עבודה זרה.
אלא שהמשנה לא נזקקה להם, שכן כבר נאמר שהחטאת פסולה לגמרי, ואף אלו חטאות הן, ואין בהן מחלוקת: תנא קמא סובר שהחטאת פסולה, ואף בן עזאי סובר שהחטאות הפנימיות פסולות, ואין ביניהם כל הבדל. מכל מקום, מבחינת החלוקה העקרונית בין הנאכלים לשאינם נאכלים - העולה והחטאות הפנימיות הן שאינן נאכלות.