בפרק ב', משנה ג', ממשיכה המשנה ומרחיבה את שנתבאר במשנה הקודמת, כשהיא מבחינה בין שתי המחשבות הפוסלות: מחשבת חוץ לזמנו, שהשלכתה היא פיגול בכוח, לבין מחשבת חוץ למקומו, שאינה אלא פוסלת את הקרבן בלבד.
לשון המשנה - ארבע העבודות:
פותחת המשנה: "זה הכלל", ומונה את העבודות שהמחשבה בשעתן פוסלת:
השוחט.
המקבל את הדם.
המוליך את הדם למזבח.
הזורק את הדם על המזבח.
המדובר הוא כאשר בשעת עשיית אחת מארבע עבודות אלו נלוותה לו מחשבה פוסלת, והמחשבה נאמרה בדבר העומד לכך:
"לאכול דבר שדרכו לאכול" - הבשר המיועד לאכילה, להבדיל מן האימורים.
"להקטיר דבר שדרכו להקטיר" - האימורים הכלליים, שדרכם לעלות על גבי המזבח.
זאת להבדיל ממצב שבו חשב לאכול את האימורים וכדומה, או להעלות על גבי המזבח בשר המיועד לאכילה ולא להקטרה.
שתי המחשבות ושתי התוצאות:
חוץ למקומו: חשב לבצע את ההקטרה או את האכילה במקום הלא נכון, מחוץ למקדש וכדומה - הקרבן נפסל, והאוכל ממנו אינו מתחייב בעונש הנפרד של כרת (הכרתה בידי שמיים).
חוץ לזמנו: חשב באחד מארבעת השלבים להקטיר את האימורים או לאכול את הבשר שלא בזמנו, לאחר שעבר הזמן שנקבע לשריפתם או לאכילתם - הקרבן נעשה פיגול, שהוא פסול חמור יותר, והאוכל ממנו מתחייב בכרת.
"ובלבד שיקרב המתיר כמצוותו":
זהו תנאי חשוב, המהווה הקדמה למשנה הבאה: המתיר צריך שיקרב כהלכתו, כפי שנצטווינו להקריבו. משמעות התנאי, לא מצד פשט הלשון אלא מצד הרעיון, היא שאם נלוותה למחשבת חוץ לזמנו מחשבת פסול נוספת, אין כאן בעיה טהורה אלא בעיה שהתערבבה בתוכה מחשבה אחרת.
לדוגמה: אדם מקריב חטאת, ולא זו בלבד שחשב לאכלה חוץ לזמנה, אלא שאף שחטה לשם עולה - כלומר נוספה כאן מחשבת שלא לשמה. במקרה כזה אין המחשבה טהורה, ולפיכך, אף שהקרבן פסול בוודאי, אין הוא נושא עמו את דין הפיגול ואת חיוב הכרת לאוכל ממנו.
לסיכום: דין פיגול נוהג רק כאשר מדובר במחשבת חוץ לזמנו בלבד, ללא שום מחשבת פסול אחרת המתערבת בה; ורק בבעיה טהורה זו של חוץ לזמנו קיים עונש הכרת.