זבחים פרק ז', משנה ג'. משנה זו פשוטה למדי, אך היא מושתתת על שני מושגים הלכתיים שראוי להקדים ולבארם: הטומאה הנמסרת מנבלת עוף טהור - גופו של עוף כשר שלא נשחט כראוי - ודין מעילה. נפתח בעניין הראשון.
יסודות טומאת נבלה:
מבחינת דיני טומאה וטהרה, נבלת בהמה עשויה להעביר טומאה או לא, והכול תלוי בקיום הדין הבסיסי של נבלה. דין נבלה מוגבל בעיקרו ליונקי יבשה הגבוהים מעל הקרקע (ולגבי חיות המים אין הדבר ברור). באותן בהמות, נבלתן מעבירה טומאה: פרה שמתה, גמל, עז או סוס - כולם מעבירים טומאה, אלא אם כן היה זה מין כשר שנשחט כראוי בשחיטה. שחט אדם עז או פרה, וכן כבש, ג'ירפה או צבי כראוי - אין הנבלה מעבירה טומאה.
ניתן לומר, אם כן, שכל בהמה היא כמו נבלה - מקור טומאה בפוטנציה הממתין להתרחש - וניתן להצילה ממעמד של נבלה על ידי שחיטתה בטרם תמות מסיבות אחרות. הדברים נאמרים ביונקי יבשה רגילים, הגבוהים מעל הקרקע.
לעומת זאת, בעלי חיים אחרים אינם מטמאים כלל:
זבוב מת או נחש מת אינם מטמאים כלל, אף שמתו.
שמונה השרצים - שמונה יצורים קטנים ומזדחלים, מכרסמים וזוחלים - בשרם מטמא במגע ישיר, אך אלו שמונה מינים בלבד, וכמעט שהם יוצאים מן הכלל.
דגים אינם מטמאים כשהם מתים.
טומאת העוף - שתי קטגוריות:
עוף שאינו טהור - כגון נשר, אינו מעביר טומאה כלל, בדיוק כדג מת או נחש מת.
מין עוף טהור - כגון תרנגולת או יונה, יכול להיות נבלה אלא אם כן נשחט כראוי. נשחט כראוי - אין מעמד של נבלה ואין טומאה. לא נשחט כראוי - יש בו טומאה בכוח, אלא שאופן העברת הטומאה ייחודי לחלוטין: טומאת בית הבליעה, כלומר בשעת בליעתו הוא מטמא את הבולע.
נמצא, שהנוגע בנבלת תרנגולת שמתה ולא נשחטה כראוי נשאר טהור לגמרי, כנוגע בנחש מת, בדג מת או בנשר מת. אך בשונה מן האחרים, הבולע בפועל את בשרה של אותה תרנגולת - בשעה שהבשר יורד בגרונו, מעבר לחלל הנראה בפתיחת הפה - מקבל טומאה, ואף בצורה חזקה: בשעה שהבשר יורד, נעשה הבולע כאב הטומאה, עד שאף בגדיו נעשים טמאים.
שאלת המשנה:
המשנה מבקשת לברר את דינם של בני יונה ותורים, שני מיני העופות הכשרים המוקרבים בבית המקדש כעולת העוף וכחטאת העוף: האם הם מטמאים כנבלה? בנמלקו כראוי פשוט שאין כאן נבלה, והשאלה היא מה הדין כאשר נפסלו.
שהרי בעוף רגיל, כתרנגולת, דרך הכשרתו היא בשחיטה בסכין בקדמת הצוואר. הנוקט בתרנגולת מליקה, ונועץ את הציפורן דרך העורף, הרי היא נבלה, ומעבירה טומאה בבית הבליעה בשעת הבליעה. וכאן השאלה: עוף כשר, כגון תור, שנעשתה בו מליקה - שבבית המקדש זו דרך הכשרתו התקינה - אלא שהקרבן עצמו נפסל; האם חוזרים ורואים בו נבלה המטמאת בבליעה, או לא?
"וכולן אין מטמאין בבית הבליעה":
המשנה קובעת שכל המקרים שנמנו עד כה - כל מקרי הפסולים שבהם נעשתה מליקה בעוף שהוקדש לחטאת או לעולה ומשהו השתבש בעבודתו - אינם נבלה. ובכלל זה:
הפריד את הראש כשלא היה צריך להפרידו.
הפריד סימן אחד ולא את שני הסימנים.
לא הזה את הדם במקום שהיה צריך להזות.
מחשבה שאינה נכונה, וכל כיוצא בזה.
כל אלו אינם משנים את הדין, ואין כאן נבלה, משום שהעוף נשחט בדרך שבה הוא צריך להישחט - במליקה בבית המקדש. לפיכך, אדם שאכל ממנו בשוכחו שאין הקרבן כשר - עניין איסור האכילה הוא נקודה אחרת, ויכולות להיות לכך תוצאות אחרות - אך אין הוא נעשה טמא בבליעה. זו כוונת המשנה: "וכולן אין מטמאין בבית הבליעה". עוד נחזור לעניין זה בהמשך, אך זהו הרעיון הבסיסי.
"ומועלין בהן":
הדבר השני שאומרת המשנה הוא שדין מעילה חל עליהם. משהקדיש אדם דבר, אם הוא בגדר קדשי ה' - כלומר רכושו של הקב"ה - חל בו דין מעילה. כך הוא בקדשי קדשים: העולה, החטאת והאשם שבזבחי הבהמות, וכן שני סוגי העופות - עולת העוף וחטאת העוף - ששניהם כקדשי קדשים. כל זמן שאין איש יכול לאכלם במעמדם זה, הם נתונים למעילה, וכל הנהנה מן העוף הזה, חי או מת, בשווי פרוטה של הנאה, כפוף לדיני מעילה.
כאשר חטאת העוף מוקרבת כראוי, לאחר זריקת הדם על המזבח היא חדלה מלהיות קדשי קדשים ופוסקת מלהיות כפופה למעילה, שכן מעתה נעשית מאכל לכהנים - מאכל כהנים ולא רכושו של הקב"ה כביכול, ולפיכך אין בה עוד מעילה.
מכאן השאלה: חטאת העוף או עולת העוף שנעשתה שלא כראוי, ואינה עומדת להיאכל על ידי הכהנים - האם דין המעילה נשאר בה כבתחילה, כקדשים, אף לאחר שנפסלה? התשובה היא שאכן כן, ולכן אומרת המשנה "ומועלין בהן" - יש בהן מעילה, ובחריג אחד.
"חוץ מחטאת העוף שעשה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת":
זהו המקרה הראשון ממש שבפרקנו, שבו נעשתה חטאת העוף כדין - במקום הנכון, בדרך הנכונה ובכוונות הנכונות - והרי היא חטאת כשרה. ומכיוון שזו חטאת כשרה, השתנה מעמדה מקדשי השם, שחלה עליהם מעילה, למאכלו של כהן, ואין חלה בה מעילה עוד.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים בעופות שנפסלו. האחד: "וכולן אין מטמאין בבית הבליעה" - כל הפסולים שנמנו בפרק, שנעשתה בהם מליקה כדרך הכשרתם במקדש, אינם נבלה, ואף שאכילתם אסורה אין הבולע אותם נטמא. השני: "ומועלין בהן" - מעמדם כקדשי ה' לא נפקע בפסולם, ולפיכך דין מעילה נשאר בהם, למעט חטאת העוף שנעשתה כדינה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת, שהואיל ונכשרה ונעשתה מאכל כהנים - אין בה מעילה.