אנו ממשיכים במסכת זבחים, פרק י"ב משנה ג', ובה נמשך הדיון בשאלת עורות הבהמה - מי זוכה בעור.
שני הדינים שבפתח המשנה:
"עורות קדשים קלים לבעלים" - בקדשים קלים, כגון שלמים ותודה וכדומה, מביא האדם את קרבנו ומקבל את הבשר, וגם העור נשאר ברשותו. המקור לכך שהעור הולך לבעלים נדרש אף הוא מן הפסוק.
"ועורות קדשי קדשים לכהנים" - לא רק עורה של העולה, אלא אף עורות האשם והחטאת נמסרים לכהנים.
הקל וחומר של רבי ישמעאל:
התנא של משנתנו, כפי שמבארת הגמרא, הוא רבי ישמעאל, והוא מוכיח את הדין בקל וחומר: "אם עולה, שלא זכו בבשרה, זכו בעורה - קדשי קדשים, שזכו בבשרן, אינו דין שיזכו בעורן". כלומר:
בעולה, שהיא מקדשי הקדשים, מקבלים הכהנים את העור אף על פי שאין הם מקבלים מן הבשר כלל.
בשאר קדשי הקדשים, חטאת ואשם, זוכים הכהנים בבשר עצמו - כל שכן שיזכו אף בעור.
הרי זה קל וחומר פשוט ומספיק.
השגה על הקל וחומר ודחייתה:
לכאורה אפשר להשיג ולומר כי העולה שונה מעיקרה, שהרי היא קרבן הנשרף כליל, ואפשר שמשום שהבשר נשרף דין העור בה שונה מבהמה שאין שורפים את בשרה. על כך אומרת המשנה: "אין מזבח יוכיח, שאין לו עור מכל מקום" - אין להביא השגה על הקל וחומר מן המזבח, שכביכול יקלקל את הלימוד בכך שהוא מקבל את הבשר, שהרי לעולם אין המזבח מקבל את העור.
נמצא שבעולה מתחלקת הבהמה: הבשר עולה למזבח והעור נמסר לכהנים. אם כן, בחטאת ובאשם, שכל הבהמה מלבד האימורים באה לכהנים, בוודאי שגם העור צריך להגיע לידיהם.
כך למד רבי ישמעאל. ואולם הגמרא מציינת כי החכמים אינם מסכימים לקל וחומר זה, ולדידם נלמד הדין מדרשה אחרת מן הפסוק - אך הדין למעשה זהה: עורות האשם והחטאת הולכים לכהנים המשרתים מאותו בית אב באותו יום.
לסיכום: במשנה זו למדנו את חלוקת העורות - בקדשים קלים לבעלים ובקדשי קדשים לכהנים; את הקל וחומר של רבי ישמעאל מן העולה, שהכהנים זוכים בעורה אף שאינם זוכים בבשרה; את דחיית ההשגה בלשון "אין מזבח יוכיח, שאין לו עור מכל מקום"; ואת עמדת החכמים, הלומדים את הדין מדרשת הפסוק ומסכימים לו להלכה.