פרק יא במסכת זבחים, משנה ג. המשנה ממשיכה לתאר מתי דם חטאת שניתז על בגד חייב בכיבוס.
"אשר יזה עליה תכבס" - דיוק הלשון:
הפסוק נוקט: "אשר יזה עליה תכבס" - אם הדם ניתז על הבגד, טעון הבגד כיבוס. המילה "יזה" היא מלשון הזאה, אותו לשון המשמש בהזאת הדם על המזבח, וכן בהזאת מי חטאת (מי פרה אדומה) על מי שבא להיטהר. זו בחירת מילים תמוהה, שהרי ניתן היה לנקוט לשון נפילה - "יפול" - כמקומות אחרים בתורה, וכן היו אפשרויות נוספות. מכך שנקטה התורה דווקא בלשון ההזאה שעל המזבח, למדו חז"ל כי אין מדובר אלא בדם שהיה ראוי וצריך להיות מוזה על המזבח ולא הוזה. דרש זה מתווסף לדרש שלמדנו במשנה הקודמת.
דמים שאינם טעונים כיבוס:
"ניתז מן הצוואר על הבגד" - אם ניתז הדם ישירות מצוואר החטאת על הבגד, בלי שנתקבל תחילה בכלי שרת, אין דם זה ראוי להינתן על המזבח ולפיכך אינו טעון כיבוס. החידוש בכך הוא שניתן היה לחשוב כי מכיוון שעד רגע קודם היה הדם ראוי להינתן על המזבח - שהרי היה יכול להיתפס בכלי - לא היה לו מעולם רגע של פסול. אך אין הדבר כן, ולפיכך אינו טעון כיבוס.
"מן הקרן ומן היסוד" - דם החטאת ניתן על ארבע קרנות המזבח. אם הגיע הדם על בגדי הכהן לאחר שכבר ניתן על הקרן, כבר עשה את שליחותו ואינו כשר לשימוש נוסף, ולפיכך אינו טעון כיבוס. "מן היסוד" מתייחס אף לשלב שלפני שהגיע הדם ליסוד: החובה הראשונית היא ליתן את דם החטאת על קרנות המזבח, והנותר נשפך על היסוד. גם אם בשעה שעדיין קיימת חובה לשפוך את הדם על היסוד הגיע הדם תחילה על הבגד - מכיוון שאין זה דם הנדרש לחולל את הכפרה בהזאה, אינו טעון כיבוס. וכל שכן משנשפך על היסוד, שאז נסתיימה מלאכתו לגמרי.
"נשפכה לרצפה ואספה" - אם נשפך הדם מצוואר הבהמה על הרצפה, ואספו והחזירו לכלי, בוודאי אינו טעון כיבוס, שהרי דם זה כבר נפסל.
מכאן מגיעה המשנה לכלל המסכם את כל הנושא: "אין טעון כיבוס אלא הדם שנתקבל בכלי" - דם שהלך ישירות מן הצוואר אל הכלי המקודש והיה ראוי להזאה על המזבח.
אילו דברים טעונים כיבוס:
עד כה עסקנו באיזה דם טעון כיבוס; מכאן ואילך נעסוק בשאלה אילו דברים טעונים כיבוס כאשר הדם נופל עליהם. הפסוק מדבר על "בגד", ובלשון חז"ל "בגד" הוא כמעט מילת קוד לדבר המקבל טומאה. השאלה היחידה היא אם נדרש דבר המקבל טומאה בפועל, או שדי בדבר המקבל טומאה בכוח.
ההבדל נוגע, למשל, בעור של בהמה: אם החליט אדם להשאירו כמות שהוא ולהשתמש בו כמחצלת על הרצפה או לכיסוי, ואינו מתכנן לעשות בו מלאכה נוספת - העור מקבל טומאה כבר עתה. אולם אם באותו עור עצמו מתכנן הבעלים לעבדו ולעשותו זוג נעליים, במצבו הנוכחי אינו מקבל טומאה: אף שהוא מקבל טומאה בכוח, אין הכלי מקבל טומאה אלא אם אינו זקוק למלאכה משמעותית נוספת לאותו תפקוד.
באופן כללי, ארבע קטגוריות של מקבלי טומאה הן: אנשים, כלים, אוכל ומשקה. העור אינו אדם ואינו אוכל או משקה, אלא כלי בלבד, ולפיכך עליו למלא את דרישות הכלי - שלא תיעשה בו מלאכה נוספת.
שאלת המשנה היא, אם כן, מה דינו של עור שהבעלים - הכהן - עדיין לא גמר בדעתו מה יעשה בו: האם השאירו כמות שהוא, בלא צורך במלאכה נוספת, ואז הוא מקבל טומאה כבר עתה, או שאין הוא אלא מקבל טומאה בכוח, אם יגמור בדעתו לאחר מכן להשתמש בו כמות שהוא. בכך נחלקו התנאים.
מחלוקת רבי יהודה ורבי אליעזר:
רבי יהודה: "ניתז על העור עד שלא הופשט - אינו טעון כיבוס". אם ניתז הדם מן הכלי על עור הבהמה בשעה שהעור עדיין על הבהמה ולא הופשט ממנה, אין זה כלי - בין בבהמה חיה, שאינה מקבלת טומאה, ובין בנבלה לאחר מכן - ולפיכך אינו טעון כיבוס, ואף אם ייעשה כלי לאחר מכן. אך "משהופשט - טעון כיבוס": משהופשט העור ולפנינו עור בהמה, אם הגיע עליו דם חטאת יש לכבסו - לא רק לשטוף או לגרד, אלא כיבוס ממש באמצעות אותם מרכיבים המכבסים. רבי יהודה סובר שדי בכך שהעור ראוי לקבל טומאה, כלומר מקבל טומאה בכוח, אף שאינו מקבל טומאה בפועל משום שהבעלים עדיין לא גמר בדעתו; מכיוון שבידו לגמור בדעתו, הרי כמות שהוא הוא במצב שבו יכול לקבל טומאה, ולפיכך נכלל בחיוב התורה כבגד.
רבי אליעזר: "אף משהופשט אינו טעון כיבוס". אף לאחר שהופשט העור אינו טעון כיבוס כשנפל עליו דם חטאת מכלי שרת, שכן אף שהוא ראוי לקבל טומאה בכוח, כל זמן שלא גמר האדם בדעתו להשאירו כמות שהוא - ובמקרה שלפנינו לא גמר בדעתו - אין הוא מקבל טומאה עתה.
ההלכה כרבי יהודה, שדי בכך שהעור ראוי לקבל טומאה. אף המשך המשנה נוקט כשיטתו, ומכיוון שהוא נאמר כמשנה סתם, נמצא שהמשנה עצמה נוטה לכיוון זה.
"אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם":
המקום שעליו ניתז הדם טעון כיבוס, אך אין זה אלא ניקוי נקודתי - לא כל הבגד, אלא אותה נקודה בלבד. דבר זה נלמד מכפל לשון הפסוק, שאינו מסתפק בעצם החיוב לכבס: "ואשר יזה מדמה על הבגד" - אם ניתז הדם על הבגד, "אשר יזה עליה תכבס" - המקום שעליו נפל הדם טעון כיבוס, ולא שאר מקומות שבבגד.
"ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה וראוי לכיבוס":
"ראוי לקבל טומאה" - דבר שיש בו פוטנציאל להיטמא. לשון "ראוי" נוקטת כשיטת רבי יהודה, ולפיכך נכלל בכך אף עור בהמה שעדיין לא הוכרע מה יעשה בו.
"וראוי לכיבוס" - עליו להיות מסוג הדברים שהכיבוס רלוונטי בהם. כיבוס משמעו הוצאת דבר שאינו רצוי מתוך הבד או מתוך סיבי החומר, ואין זו גרידה על פני השטח. לפיכך אין כיבוס בחתיכת זכוכית או מתכת, שכן הדם אינו חודר לתוכן אלא נותר על פניהן וצריך גרידה וקילוף. נמצא שחובת הכיבוס אינה אלא בדברים הבולעים, כבגד העשוי מבד או כעור.
הרמ"א פוסק שההלכה כאמור. אם נפל דם מחטאת כשרה, הטעון כיבוס, על כלי מתכת וכיוצא בו, יהיה צורך לגרדו - שכן יסוד דברי המשנה והחומש הוא שדם החטאת צריך להיות מוסר; אלא שהכיבוס הטכני, באמצעות אותם מרכיבים מסוימים, אינו נדרש כשניתז הדם על דבר שאינו נבלע בתוכו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין טעון כיבוס אלא דם שנתקבל בכלי והיה ראוי להזאה על המזבח, ולפיכך דם שניתז מן הצוואר, או שכבר ניתן על הקרן, או שהיה מיועד ליסוד, או שנשפך לרצפה ונאסף - אינו טעון כיבוס. כמו כן עמדנו על שאלת החומר הטעון כיבוס: "בגד" שבפסוק הוא דבר המקבל טומאה, ובמחלוקת רבי יהודה ורבי אליעזר בעור שהופשט נפסקה ההלכה כרבי יהודה, שדי בראוי לקבל טומאה. עוד למדנו כי הכיבוס נדרש במקום הדם בלבד, ורק בדבר הבולע, ואילו בכלי שאינו בולע די בגרידה.