זבחים פרק י', משנה ג'. אנו ממשיכים מן המקום שבו הפסקנו, ויורדים במורד שרשרת סדר העדיפויות שבין הזבחים - קרבנות בעלי החיים - לקבוע איזה מהם קודם לחברו, כאשר יש בידי האדם שני קרבנות להביא או שני דמים לזרוק.
"הבכור קודם למעשר":
בכור - הפרה, העז או הכבש הזכר שנולד ראשון, פטר רחם, הפותח את רחם אמו.
מעשר בהמה - המגדל פרות, עזים או כבשים מכניס פעם בשנה, בסוף העונה, את כל בהמותיו לתוך דיר; הן יוצאות אחת אחת, וכל בהמה עשירית מסומנת כמעשר ומובאת כקרבן.
מפני מה קודם הבכור למעשר? המשנה נותנת שני טעמים: "מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים".
"שקדושתו מרחם" - כפשוטו, שקדושתו באה לו מן הרחם. הבכור נולד עם קדושה מובנית, ואילו מעשר בהמה אינו נולד כך: רק אם יצא עשירי בשעת מנייתן בדיר נעשה מעשר לאחר מכן. קדושתו אינה מובנית, ולפיכך פחותה.
"ונאכל לכהנים" - חוג האוכלים בבכור מצומצם בהרבה מזה של המעשר: הבכור נאכל לכהנים ולמשפחותיהם בלבד, בירושלים, בדומה לתרומה. לעומתו, המעשר נאכל לכל אדם - בעליו החקלאי, הכוהנים וכל הרוצה בכך - ואכילתו בלתי מוגבלת. מחמת שני טעמים אלו קודם הבכור למעשר.
הסוג השמיני - קרבן הפסח:
המעשר נמצא בתחתית הרשימה. ואם נמנה את סוגי הזבחים, קיים למעשה סוג שמיני - קרבן הפסח - ואין הוא נזכר כאן. הטעם הוא שבכל מצב רגיל מובא קרבן הפסח בזמן מסוים: לאחר תמיד של בין הערביים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום ארבעה עשר בניסן. קרבנות אחרים אינם מובאים באותה שעה, ואין הם עשויים לבוא לכלל התנגשות עמו, ולפיכך אין המשנה דנה בכך כלל.
"המעשר קודם לעופות":
המעשר, שהוא בתחתית הערימה, קודם לקרבנות העוף - חטאת העוף ועולת העוף. שני טעמים בדבר:
"מפני שהוא זבח" - הבהמה זבח היא, ונשחטת בסכין, בשונה מן העוף הנעשה במליקה בציפורן, ובכך מתגלה חשיבותו הגדולה יותר. ועוד: בזבח מתרחשים דברים רבים ויש בו חלקים מיוחדים - אימורים וכיוצא בהם - ואין דבר מכל אלה בעופות.
"ויש בו קדשי קדשים, דמו ואימוריו" - יש במעשר מרכיבים של קדשי קדשים: זריקת הדם והקרבת האימורים.
ויש להיזהר מטעות בהבנת הטעם השני. קרבנות העוף - חטאת העוף ועולת העוף - שניהם קדשי קדשים, ומעשר בהמה אינו אלא קדשים קלים. לכאורה, אם כן, במבט ראשון היה מקום לומר שדווקא העופות מקודשים יותר, שהרי הם קדשי קדשים. אלא שהמשנה מלמדת כי אף שכך הוא, יש במעשר אלמנטים של קדשי קדשים, וחשיבותם גדולה יותר: לא רק הדם הנזרק - שהרי אף בשני העופות יש זריקת דם, וגם במעשר יש זריקת דם - אלא גם האימורים, אותם חלקים פנימיים המוקרבים, שהם מיוחדים למעשר בהמה. בעופות אין תחולה לכך כלל: העופות נאכלים לכהנים במלואם או נשרפים באש במלואם, ואין בהם חלקים מוקרבים מיוחדים.
מרכיב מיוחד זה של האימורים הוא שהופך את המעשר ואת שאר הזבחים - שאר קרבנות בעלי החיים, היונקים - לחשובים יותר מקרבנות העופות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המשך סדר הקדימה שבין הזבחים: הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מובנית בו מן הרחם ומפני שאכילתו מצומצמת לכהנים ולמשפחותיהם; והמעשר, אף שאינו אלא קדשים קלים, קודם לקרבנות העוף, מפני שהוא זבח הנשחט בסכין, ומפני שיש בו אלמנטים של קדשי קדשים - דמו ואימוריו.