משנה שלוש בפרק שמיני ממשיכה בסוגיית התערובות, ולפנינו מקרה נוסף: "אשם שנתערב בשלמים" - קרבן אשם שנתערב בקרבן שלמים.
הצד השווה שבין שני הקרבנות:
לאשם ולשלמים עבודת דם אחת: בשניהם הדם נזרק "שניים שהם ארבע", על שתי הפינות - צפונית מזרחית ודרומית מערבית. מבחינה זו אין כל בעיה בתערובת.
ההבדלים שביניהם - האשם חמור מן השלמים:
מקום השחיטה: האשם חייב להישחט בצפון העזרה, ואילו השלמים אינם טעונים צפון.
האוכלים: האשם נאכל לכהנים בלבד, והשלמים נאכלים בכל אדם.
מקום האכילה: האשם נאכל בעזרה בלבד.
זמן האכילה: האשם נאכל ליום אחד, והשלמים לשני ימים.
מכאן עולה השאלה: מדוע לא לנהוג בשתי הבהמות כחומרת האשם? הדם ייזרק בשווה, שניים שהם ארבע; השחיטה תיעשה בצפון; והבשר ייאכל כחומרת האשם - לכהנים, בעזרה וליום אחד. אף בשעת ההקרבה תועיל התנאה בדעת: אם זה אשם - אשם, ואם זה שלמים - שלמים. האם דרך זו כשרה? בכך נחלקו רבי שמעון והחכמים: רבי שמעון מתיר, וחכמים אוסרים.
מה עלול להשתבש כאן? הדם נזרק כראוי, והבשר נאכל כראוי, ואין פגם בכך שהשלמים נאכלים רק לכהנים, רק בעזרה ורק ליום אחד. אלא שכלל נפרד שולט על משנה זו, כדעת החכמים וכן ההלכה: אין לעשות מעשה המגביר את הסבירות שיישאר בשר שלא ייאכל בזמנו, ויעבור על איסור הותרת הבשר עד שייעשה נותר וייטען שריפה. אף שניתן לנהוג בשלמים שבספק בחומרות האשם, הרי בכך ממעטים את מספר האוכלים (כהנים בלבד) ומקצרים את זמן האכילה (יום אחד במקום שניים), וממילא רבה האפשרות שהבשר ייעשה נותר. משום כך אין לנקוט בדרך זו.
לשון המשנה:
"אשם שנתערב בשלמים" - האשם הוא קודשי קודשים, והשלמים קודשים קלים.
"ירעו עד שיסתאבו" - כך דעת התנא קמא, היא שיטת החכמים וכן ההלכה: מניחים את שתי הבהמות לרעות עד שייפול בהן מום, פודים את שתיהן, משלם את הגבוה שבשתיהן וחוזר ומביא, כדרך שנתבאר במשניות הקודמות.
"רבי שמעון אומר: שניהם ישחטו בצפון" - שוחטן כחומרת האשם, בצפון העזרה.
"ויאכלו כחמור שבהן" - אוכלן באופן המספק את חומרות שניהם, וכל חומרה שבאכילת האשם נוהגת גם בשלמים.
"אמרו לו: אין מביאין קדשים לבית הפסול" - אין עושים מעשה המגדיל את האפשרות שהבשר לא ייאכל בזמנו, ויבוא לידי נותר הטעון שריפה.
השלכה למעשה בימינו:
כלל זה משפיע אף על חיינו, ואין זה דבר שכיח. אין מביאים קרבן תודה בערב פסח, שהזמן קצר ועשרת לחמי החמץ שבתודה לא יוכלו להיאכל בפסח. כיוצא בזה אין מביאים תודה או שאר קרבנות הנאכלים בערב יום הכיפורים, שהרי אין אפשרות לאכלה בלילה שלאחריו, שכבר נכנס יום הכיפורים - ולפיכך אין מביאים אותה מלכתחילה. מטעם זה נוהגים לדלג על "מזמור לתודה" שבפסוקי דזמרה בערב פסח ובערב יום הכיפורים, שכן בימים אלו לא היה אדם מביא קרבן תודה.
חתיכות בשר שנתערבו:
המשנה עוברת לפסקה חדשה, ומניחה את עניין הבהמות שנתערבו. כאן מדובר בחתיכות בשר: שני נתחים העומדים לאכילה, האחד מן האשם והאחד מן השלמים. נתחים אלו חשובים מכדי שיתבטלו בתערובת, ואין זהותם נעלמת. מה, אם כן, יעשה?
במקרה זה הדבר קל: אוכלן בחומרות האשם - לכהנים בלבד, בעזרה וביום אחד. וכן אם נתערב בשר הנאכל ליום אחד, כאשם, בבשר הנאכל לשני ימים, כשלמים - אוכל את כולו ביום אחד, וממילא לא עבר זמן אכילתו של אף אחד מהם. אוכלן כחומרת שניהם, וזה פשוט.
אין בשורה זו חידוש גדול, ונקודתה היא זו: החלק הראשון של המשנה שלל את האפשרות לנהוג בשתי הבהמות כחומרת שתיהן, משום שבבהמות שלמות קיימת דרך חלופית - ירעו עד שיסתאבו, יפדו על תנאי ויתחיל מחדש. אך משנעשו חתיכות בשר, אין כל דרך אחרת: אם ימתין עד מחר, ייעשה הכול נותר. לפיכך יאכל את הכול היום, שלא ילך דבר לאיבוד ולא יבוא לידי איסור לינה, ויאכל בחומרה כדי לוודא שאותו נתח שזמנו קצר יותר או שאכילתו מוגבלת יותר, מפני שהוא קודשי קודשים, ייאכל כחומרותיו. אף בזה אין בעיה, וכן ההלכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאשם שנתערב בשלמים - אף שעבודת דמם שווה - אינו נפתר בנהיגה בחומרת שניהם, שכן "אין מביאין קדשים לבית הפסול": אין ממעטים באוכלים ובזמן האכילה באופן שיביא את הבשר לידי נותר. לפיכך, לדעת חכמים וכן להלכה, ירעו עד שיסתאבו וייפדו. עמדנו על השלכת הכלל להלכה למעשה - איסור הבאת תודה בערב פסח ובערב יום הכיפורים, ומנהג הדילוג על "מזמור לתודה" בימים אלו. לעומת זאת, בחתיכות בשר שנתערבו, שאין להן דרך חלופית, אוכלן כחומרת שניהם ביום אחד.