משנה ג' בפרק ה'. כעת נעבור אל החטאת הרגילה. קרבנות החטאת באים בשני סוגים בסיסיים: חטאות הציבור, המובאות בשם הקהילה כולה, וחטאת היחיד - קרבנו של האדם הפרטי.
חטאות הציבור:
חטאות הציבור מסתכמות למעשה במוסף המובא בכל ראש חודש, ובמוספי המועדים: פסח, שבועות וסוכות, וכן ראש השנה ויום הכיפורים. חטאות אלו באות על הכנסת טומאה למקדש, או על הקרבת הקדשים במצב של טומאה. מאחר שהן משולמות מכספי הציבור, הרי הן חטאת ציבור.
חטאת היחיד:
חטאת קבועה - זו החטאת הרגילה, וזה מה שאנשים מתכוונים אליו בדרך כלל כשמדברים על חטאת. היא מובאת בכל מקרה שבו עבר אדם עבירה שהעונש עליה במזיד הוא כרת, והוא עשה אותה בשוגג. הרמב"ם מונה באופן ספציפי ארבעים ושלוש עבירות שמחייבות הבאת חטאת קבועה.
חטאת עולה ויורד - החטאת הראשונה נקראת 'קבועה' משום שקיים סוג נוסף, קרבן משתנה: ישנן ארבע עבירות שבהן, אם אין ידו של האדם משגת להביא חטאת, הוא מביא במקומה שתי ציפורים; ואם אין ידו משגת אף לשתי ציפורים, מביא במקומן מנחה בלבד.
ארבע העבירות שעליהן בא קרבן עולה ויורד:
האוכל קודשים בטומאה.
הנכנס למקדש כשהוא טמא.
כובש עדות - מי שהיה בידו להעיד ולסייע לחברו לזכות בממון בבית דין, ונשבע כי אין בידו עדות, בשעה שלאמיתו של דבר יש בידו. כשהוא בא לעשות תשובה, עליו להביא חטאת זו.
שבועת שקר, או מי שאינו מקיים את שבועתו.
בנוסף לאלו קיימים שני סוגים חריגים של חטאת:
החטאת שמביא המצורע כחלק מתהליך טהרתו.
החטאת שמביא הנזיר שנטמא בטומאת מת במהלך תקופת נזירותו, ועליו להתחיל את נזירותו מחדש - וחלק מתהליך ההתחלה מחדש הוא הבאת חטאת.
לשון המשנה:
"החטאת: חטאת הציבור והיחיד" - כל אותן חטאות, בין של ציבור ובין של יחיד, דין אחד להן. "אלו הן חטאת הציבור: שעירי ראשי חודשים ושל מועדות" - חטאות הציבור הן אלו המובאות כמוסף בראש חודש ובמועדים.
"שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון" - שחיטתן בצפון העזרה, שכן קדשי קדשים הם, ודמן מתקבל בכלי שרת בצפון, כמבואר במשנה א'. "ודמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות" - ארבע נתינות דם, על ארבע הקרנות, הן הבליטות שבפינות המזבח החיצון.
סדר ההקפה ונתינת הדם:
בצד הדרומי של המזבח נמצא הכבש. הכהן עולה בכבש ומקיף את המזבח, ומאחר שהוא בא מצד דרום ופונה ימינה, הקרן הראשונה שהוא פוגש היא הדרומית מזרחית. הוא טובל את אצבעו בכלי המכיל את הדם ומוחה את אצבעו על הקרן, וכן בכל ארבע הקרנות. הוא מתחיל מלמעלה ומתקדם כלפי מטה לאורך הקרן, עד שהדם נמחה מאצבעו.
הקרנות נמצאות בחלקו העליון של המזבח, ולפיכך הכהן עומד על ה'סובב' - מעין מדף המקיף את המזבח כולו, בגובה שש אמות מן הקרקע. מעליו עוד שלוש אמות, ולאחריהן הקרן: גובה משטח המזבח מן הקרקע תשע אמות, וארבע הקרנות מוסיפות אמה עשירית. הכהן עומד אפוא בגובה שש אמות, מושיט את ידו למעלה, ובמרחק שלוש עד ארבע אמות מעל רגליו נמצאות ארבע הקרנות שעליהן הוא נותן את הדם.
"כיצד? עלה בכבש ופנה לסובב" - הכהן עולה במעלה הכבש, ומשם בכבש צדדי המוליך לא אל ראש המזבח אלא אל הסובב. 'סובב' פירושו המקיף - על שם המדף המקיף את המזבח כולו. ומשם הוא בא אל הקרנות בסדר זה:
"קרן דרומית מזרחית" - הקרן הדרומית מזרחית.
"מזרחית צפונית" - הקרן הצפונית מזרחית.
"צפונית מערבית" - הקרן הצפונית מערבית.
"מערבית דרומית" - הקרן הדרומית מערבית.
לפי רש"י, לאחר מכן הוא חוזר לאחוריו באותה הדרך, סובב חזרה ויורד מן הכבש באותו אופן שבו עלה. לפי תוספות, היה כבש נוסף בצדו המערבי של הכבש, ובו היה יכול לירד.
"ושיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי" - את הדם העודף שלא נעשה בו שימוש שופך הכהן על היסוד, ובמשנתנו: על היסוד הדרומי. כזכור, לא היה יסוד לאורך כל הכותל הדרומי, אלא כשיעור אמה אחת ממנו. בפינה הדרומית מערבית היו מעין שני חורים: בחור המערבי נותנים את דם החטאות הפנימיות, ובסמוך לו ממש, בצדו הדרומי, החור שבו נותנים את דם החטאות החיצוניות. זהו הנקרא "שופך על יסוד דרומי" - על חלקו הדרומי של היסוד.
"ונאכל לפנים מן הקלעים" - האימורים, הם החלקים הפנימיים, נשרפים על המזבח כרגיל, ואילו הבשר נאכל. הכוונה כאן כפשוטה: בזמן המשכן, המקדש הנייד, היה הוא מוקף בקלעים, והם שהגדירו את החצר המקבילה לעזרה, ובתוכם היה מקום האכילה. בבית ראשון וכן בבית שני היו חומות המקיפות את העזרה, ובתוכן צריך לאכול.
"לזכרי כהונה" - דווקא כהנים שהם זכרים, ולא נשותיהם. נשותיהם אוכלות תרומה, אך אינן אוכלות קדשי קדשים לעולם. ואכילתם בתוך העזרה. "בכל מאכל" - בכל דרך שירצו: צלוי, מטוגן או מבושל, ואין בכך נפקא מינה. זאת בניגוד לקרבן פסח, שאותו יש לאכול צלי אש דווקא.
"ליום ולילה עד חצות" - הבשר נאכל יום אחד ולילה: היום שבו הוא מובא, והלילה שלאחריו, עד חצות. הגדרה זו היא מדרבנן; מדאורייתא זמן האכילה נמשך עד עלות השחר של הבוקר שלמחרת. כלומר, אם נשחט הקרבן בצהרי יום שלישי, זמן אכילתו הוא שאר יום שלישי עד שקיעת החמה, וכל הלילה שלאחריו עד עלות השחר של יום רביעי.
אף על פי כן אמרו חכמים שיש לאכול את הכול עד חצות הלילה, מפני החשש שאנשים יאבדו את מושג הזמן - לא היו להם שעונים, ואין בידם לדעת מה השעה, ועלולים הם לאכול בטעות לאחר הזמן האחרון, שהוא עלות השחר, ואין לפניו כל התראה מוקדמת. ואם נותר הבשר לאחר זמנו, נעשה הוא נותר, שהעונש על אכילתו כרת - עונש חמור מאוד. לפיכך העמידו חכמים גדר מגנה: לאכול עד חצות הלילה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דיני החטאת החיצונה - חטאת הציבור, שהיא שעירי ראשי חודשים ומועדות הבאה מכספי הציבור, וחטאת היחיד בסוגיה השונים: חטאת קבועה, קרבן עולה ויורד בארבע עבירותיו, וחטאות המצורע והנזיר. עמדנו על שחיטתה וקיבול דמה בצפון, על ארבע המתנות בסדר ההקפה על גבי הסובב, על שפיכת שיירי הדם על היסוד הדרומי, ועל דיני אכילתה: לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות.