זבחים פרק ו', משנה ב'. המשנה פונה כאן לנושא העיקרי של הפרק - קרבנות העוף: חטאת העוף ועולת העוף. העופות הללו מובאים יחדיו, שני תורים (התור הוא כעין יונת בר) או שני בני יונה (גוזלי יונים), ובדרך כלל הזוג מתחלק כך שעוף אחד הוא חטאת ועוף אחד הוא עולה.
מפני מה מביא אדם חטאת העוף?
הסיבה המרכזית היא חובת קרבן עולה ויורד. כפי שנאמר בויקרא ה', אדם שנכנס לבית המקדש בטומאה או שאכל חלב בטומאה חייב חטאת; אך אם אין ידו משגת, הרי זה קרבן עולה ויורד, והוא יכול להביא במקומו זוג ציפורים - האחת חטאת העוף והאחת עולת העוף. ואם אף בזה אין ידו משגת, מביא מנחה - מנחת חוטא. נקודה חשובה: מכיוון שהתורה מקשרת בין שני הקרבנות הללו, למדים הלכות מסוימות שחלות על חטאת העוף מדין אותה מנחת חוטא.
מקרה שכיח יותר הוא אישה יולדת: אם אין ידה משגת להביא כבש, מביאה עוף לחטאת כחלק מתהליך טהרתה. וכן ישנם הזב, הזבה, הנזיר והמצורע, שכולם עשויים להביא את קרבנות העוף הללו בהתאם לחיובם. אלו הן הסיבות להבאת קרבן העוף.
"חטאת העוף כיצד היתה נעשית? היתה נעשית על קרן דרומית מערבית":
הפעולה הקרבנית נעשתה בקרן הדרומית מערבית של המזבח, ושם התרכזה כל העבודה, כפי שהמשנה תבאר בהמשך.
שלוש עבודות ישנן בחטאת העוף:
מליקה - המתת העוף, הנעשית בציפורן האגודל מן העורף, בשונה משחיטה בסכין מלפנים (ועוד נעמוד על כך בהמשך הפרק).
הזאה - הזאת הדם על המזבח בקרן הדרומית מערבית.
מיצוי - סחיטת הדם הנותר, גם היא בקרן הדרומית מערבית, מעל היסוד.
ויש להבין: מצד ההלכה ניתן לבצע את המליקה בכל מקום בעזרה. אלא שכיוון שאין דם רב בעוף ויש לפעול במהירות, נהגו מטעמי סדר והיגיון לעמוד סמוך לקרן הדרומית מערבית, שהרי שם צריכים להיעשות ההזאה והמיצוי. לפיכך אומרת המשנה כי "בכל מקום, הרי זה כשר", "אלא זה היה המקום" - זהו המקום שנקבע לכך לכתחילה.
מקור הדבר הוא בקשר שבין קרבן העוף למנחת חוטא: כשם שלפני הקמיצה, נטילת אותו חלק מן המנחה, צריך לעשות הגשה - נגיעה של הכלי המחזיק את המנחה, הקמח והסולת, בקרן הדרומית מערבית של המזבח, וכך היא ההלכה לכתחילה - כך גם בעוף, ההזאה והמיצוי נעשים בקרן הדרומית מערבית.
"שלושה דברים היתה אותה קרן משמשת מלמטה ושלושה מלמעלן":
אותה קרן דרומית מערבית שימשה לשלושה תפקידים מלמטה, כלומר מתחת לחוט הסיקרא (הקו האדום המחלק את המזבח), ולשלושה תפקידים נוספים מעל חוט הסיקרא.
שלושה מלמטה:
חטאת העוף - כפי שתואר לעיל.
הגשות - הגשת המנחה למזבח, הנדרשת לפני הקמיצה, נעשית בהצמדה לקרן הדרומית מערבית.
שיירי הדם - הדם הנותר מכל הקרבנות נשפך לחורים קטנים שביסוד. כפי שלמדנו ב'איזהו מקומן', בכל הקרבנות נשפך הדם בקרן הדרומית מערבית אל החור הדרומי; ואילו בחמשת הקרבנות הנשרפים מחוץ לבית המקדש, שדמם נזרק על המזבח הפנימי, הולך הדם אל החור המערבי. שני חורים היו בקרן זו: אחד בצד מערב ואחד בצד דרום.
שלושה מלמעלה:
ניסוך המים - בסוכות יש עניין מיוחד של "ושאבתם מים בששון", שאיבת המים וניסוכם, שממנה שמחת בית השואבה המיוחדת. המים נשפכים לתוך ספל מיוחד, כעין קערה, בראש המזבח בקרן הדרומית מערבית.
ניסוך היין - כל עולה וכל שלמים, שהם רוב הקרבנות, מלווים בנסכים הכוללים מנחה וניסוך יין. היין נשפך לתוך הספל השני שבראש המזבח באותה קרן. המים והיין זורמים מן המזבח למטה אל השיתין - חלל עמוק מאוד מתחת למזבח, שבו הם מתקבצים. יש דיון עד כמה תדיר היו מנקים אותו, אך מפעם לפעם היה צורך בכך, משום שהיין נקרש למטה בשיתין.
עולת העוף - הקרבתה נעשית גם היא שם.
ואל יהא הדבר מבלבל: נושא משנתנו הוא חטאת העוף ולא עולת העוף. ואכן, המקום הרגיל לעשיית עולת העוף הוא בקרן דרומית מזרחית. הטעם, כפי שנראה, הוא שיש להסיר ממנה את הזפק, את המוראה ואת הנוצות, וכל אלו מושלכים על הרצפה במקום מיוחד - מקום הדשן, שבו מניחים את הקדשים והאפר וכן את שיירי דישון המנורה. מקום זה נמצא בצד המזרחי של הכבש, עשר אמות פנימה מן הדרום, ומכיוון שחלקי הציפור הולכים לשם, על העובד בעולת העוף לעמוד בקרן הדרומית מזרחית. אלא שלעיתים המקום צפוף מדי, וכשאין אפשרות לעשות זאת שם, מתירים לעלות אל הקרן הדרומית מערבית שעל גבי המזבח. הטעם שאפשר לעלות לשם הוא שממילא דם עולת העוף צריך להינתן מעל הקו האדום, ולפיכך זה מקום מתאים.
לסיכום: חטאת העוף נעשית בקרן הדרומית מערבית מלמטה, בשלוש עבודות - מליקה, הזאה ומיצוי - ולעומתה עולת העוף נעשית מלמעלה. ראוי לחזור ולהדגיש נקודה שאינה אינטואיטיבית: בקרבן בהמה - דם החטאת למעלה ודם העולה למטה; ואילו בקרבנות העוף - דם העולה למעלה ודם החטאת למטה.