לפנינו משנה שנייה בפרק עשירי במסכת זבחים, ובה מתבאר עיקרון מרכזי נוסף הקובע את סדר הקדימויות בעבודת הקרבנות. כאשר עומדים לפנינו שני קרבנות להקרבה, או שני דמים לזריקה, וכיוצא בזה - הקרבן המקודש יותר קודם לחברו. "מקודש יותר" אינו מתמצה בקדושה פשוטה בלבד, אלא בכל חומרה נוספת, יישום נוסף או משמעות נוספת המצביעים על חשיבותו הגדולה יותר. המשנה מונה עתה שורה של דוגמאות לעיקרון זה.
דם החטאת קודם לדם העולה:
העומד לזרוק שני דמים, אחד של חטאת ואחד של עולה - דם החטאת קודם, מפני שהוא פועל כפרה, ומכפר על עבירות חמורות. אמנם אף העולה באה על עבירה קלה יותר, כגון ביטול מצוות עשה, אך החטאת מכפרת על החמורות שבעבירות שנעשו בשוגג, שאילולא כן היה עונשן כרת. משום כך דם החטאת קודם.
אברי העולה קודמים לאימורי החטאת:
מנגד, כאשר עומדים להעלות על האש שני דברים - אברי קרבן עולה ואימורי החטאת (החלקים הקרבים) - אברי העולה קודמים. הטעם: העולה נשרפת כולה על המזבח, בעוד שמן החטאת נשרף חלק מסוים בלבד. מבחינת מה שנשרף על המזבח, העולה חשובה ומקודשת יותר.
החטאת קודמת לאשם:
מלבד העולה והחטאת קיים סוג נוסף מן הקרבנות - האשם. החטאת קודמת לאשם משני טעמים:
דם החטאת אינו ניתן בשתי מתנות שהן ארבע, אלא בארבע מתנות דם נפרדות, וארבע מרובה משתיים.
דמה ניתן על היסוד. הפסוק מלמד שהדם הנותר, שאינו ניתן על המזבח, נשפך על יסוד המזבח, בפינה הדרום מערבית, בנקב שבפינה הדרומית - ופסוק זה נאמר במיוחד בחטאת. מכך שהפסוק מתאים לדון בו דווקא בהקשר החטאת, מוכח שהחטאת מרכזית וחשובה יותר.
ראוי להבהיר: אף אילו היה נותר דם בכוס לאחר שתי ההזאות של האשם, היה נשפך על היסוד באותו מקום. אלא שבחטאת ישנו דם נותר תמיד, שכן ניתן ממנה שיעור טבילת אצבע כפול ארבע בלבד והשאר נותר בכוס; ואילו באשם, לאחר ההזאה השנייה, מן הסתם יצא רוב הדם או כולו על אותה פינה דרום מערבית.
האשם קודם לתודה ולאיל נזיר:
האשם מקבל עדיפות על שני הקרבנות הללו - התודה (קרבן ההודיה) ואיל הנזיר, שהוא מעין שלמים הבא עבור הנזיר. השוויון ביניהם הוא שדם כולם נזרק בשתי מתנות שהן ארבע, אך האשם קודם משום שהוא קודשי קודשים. כפי שלמדנו, מעמד זה גורר הגבלות שונות: הוא נאכל לכהנים בלבד ובעזרה, ונשחט דווקא בצפון העזרה, וכן על זו הדרך. הגבלות אלו אינן חלות על התודה ועל איל הנזיר, ולפיכך קרבנות אלו מוגבלים פחות, קדושתם פחותה, והם באים אחריו.
התודה ואיל הנזיר קודמים לשלמים:
הטעם בלשון המשנה: "מפני שהן נאכל מיום אחד וטעונין לחם". אף שמדובר בקרבנות דומים מאוד, שתי חומרות חלות על התודה ועל איל הנזיר ואינן חלות על השלמים:
זמן האכילה: השלמים נאכלים בשני ימים, ואילו התודה ואיל הנזיר נאכלים במסגרת זמן מצומצמת יותר - אותו היום והלילה שלאחריו בלבד.
טעונים לחם: על שניהם חלה חובה להביא עמם ככרות לחם - ארבעה מיני לחם בתודה ושני מינים באיל הנזיר - ואין הדבר כן בשלמים.
נמצא ששני קרבנות אלו משמעותיים וחשובים יותר, ולפיכך הם קודמים לשלמים.
השלמים קודמים לבכור:
הבכור הוא הזכר הראשון הנולד לפרה, לעז או לכבש. השלמים קודמים לו מכמה טעמים, בלשון המשנה: "מפני שטעונין מתן ארבע וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק":
מתן ארבע: דם השלמים נטען בארבעה כתלים, ובבכור נדרש כותל אחד בלבד.
סמיכה: הנחת הידיים ולחיצה על ראש הבהמה, שהיא מדרישות השלמים ואינה חלה בבכור.
נסכים: מנחה ויין הבאים עם כל שלמים, ואינם באים בבכור.
תנופת חזה ושוק: בשלמים קיימת חובה לתת לכהן את החזה (בית החזה) ואת השוק (הרגל האחורית הימנית), וקודם לכן מונפים הם כחלק מן התהליך - דבר שאינו קיים כלל בבכור.
אף כאן העיקרון אחד: משום שבשלמים חומרות מרובות יותר, נחשבים הם מקודשים יותר מן הבכור.
לסיכום: במשנה זו נלמד סדר הקדימויות בין הקרבנות על פי הכלל שכל המקודש יותר קודם לחברו, כאשר מידת הקדושה נמדדת בריבוי החומרות והדרישות: דם החטאת קודם לדם העולה מפני כפרתו; אברי העולה קודמים לאימורי החטאת מפני שכולה נשרפת; החטאת קודמת לאשם מפני ארבע מתנות הדם ומפני הנותר הניתן על היסוד; האשם קודם לתודה ולאיל נזיר מפני שהוא קודשי קודשים; התודה ואיל הנזיר קודמים לשלמים מפני זמן אכילתם המצומצם וחובת הלחם; והשלמים קודמים לבכור מפני מתן ארבע, סמיכה, נסכים ותנופת חזה ושוק.