זבחים פרק עשירי, משנה שתים עשרה. אנו ממשיכים בנושא שהוצג בקצרה במשנה הקודמת - חלוקת עורות הקרבנות לכהנים. משנה זו מתמקדת באופן ספציפי בעורה של העולה.
לשון המשנה:
"כל שלא זכה המזבח בבשרה - לא זכו הכהנים בעורה" - בכל מצב שבו הקרבן נפסל ואין אפשרות להעלות את בשר העולה על המזבח, אין הכהנים זכאים לקבל את עורה של הבהמה.
ומה נעשה בה? הואיל וקרבן פסול הוא, נשרפת הנבלה בבית השריפה שבעזרה - הבשר והעור יחד.
מקור הדין בפסוק:
שנאמר: "והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה". בפסוק זה ייתור לשון, ואנו מתמקדים בתיבות "עולת איש". נחלקו כיצד בדיוק נדרש הכתוב, אך על כל פנים העולה שיש לה "איש" היא עולה שיש בה תועלת ומעשה - זו הראויה לעלות על המזבח, בשונה מעולה פסולה שאינה יכולה לעלות. זהו יסוד הדין: אם אין הקרבן עולה על המזבח, אף העור אינו נמסר לכהן.
סדר העבודה ונפקא מינה למעשה:
מן הדין, זהו סדר העבודה בעולה:
זריקת הדם.
הפשט העור.
ניתוח וחיתוך העולה.
העלאתה על האש.
לפיכך קרבן שנפסל יימצא בדרך כלל כשעורו עדיין מחובר בו, ויישרף עמו. אולם אם עבר האדם על סדר ההלכה והפשיט את עור העולה קודם זריקת הדם, ולבסוף לא נזרק הדם מחמת פסול כלשהו - כיוון שהעור כבר הופרד, שורפים את הפגר ומפרישים את העור, והוא נמסר לכהן. המשנה עסקה בתרחיש הראשון דווקא, משום שההפשטה קודם זריקת הדם אינה כדין; כדין אין מפשיטים את העור אלא לאחר זריקת הדם, זריקה המכשירה את הקרבן ומזכה את הכהן בעור.
"אחד עולת איש ואחד עולת אשה":
מאחר שנאמר בפסוק "עולת איש", היה מקום לחשוב שהכוונה לאיש בלבד ולא לאישה. לפיכך מלמדת המשנה: "אחד עולת איש ואחד עולת אשה, עורותיהן לכהנים". אף על פי שנקט הכתוב "עולת איש", יש דרשה אחרת המלמדת שאין בדבר הבדל: כל עולה שהובאה, בין על ידי איש ובין על ידי אישה, עורה נמסר לכהנים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי זכיית הכהנים בעור העולה תלויה בזכיית המזבח בבשרה - קרבן שנפסל, נשרף עורו עמו, כנדרש מן הכתוב "עולת איש". עמדנו על סדר העבודה שממנו נובע שעורו של הפסול נשרף עמו, ועל המצב החריג שבו הופשט העור קודם זריקת הדם. לבסוף למדנו שאין הבדל בין עולת איש לעולת אישה, ובשני המקרים העורות לכהנים.