זבחים פרק חמישי, משנה שנייה. המשנה ממשיכה לסקור את סדרי העבודה של הקרבנות השונים, ופותחת במילים: "פר הנשרפים ושעירים הנשרפים". כפי שכבר למדנו, חמש הן החטאות הפנימיות - קרבנות חטאת שדמם מובא אל תוך ההיכל, אל המזבח הפנימי.
שניים מהם נדונו במשנה הקודמת: פרו של הכהן הגדול (עבורו ועבור בני ביתו) והשעיר הקרב לה', שניהם מעבודת יום הכיפורים. שלושת הקרבנות הנותרים, שבהם עוסקת משנתנו, הם:
פר העלם דבר - כאשר הסנהדרין הורו הוראה המתירה דבר שעונשו כרת, ורוב הציבור נהג על פיהם. במקרה זה מביא הציבור כולו פר, במקום שיביא כל אחד חטאת רגילה.
שעיר עבודה זרה - כאשר הוראת הסנהדרין נגעה לעניין של עבודה זרה, ולאחר מכן אמרו "טעינו", ורוב הקהל הלך אחריהם. במקרה כזה מביאים שעיר במקום פר.
פר כהן משיח - כהן גדול שנמשח בשמן המשחה, ופסק הלכה לעצמו כדרך שפוסקים הסנהדרין ונהג על פיה, ולאחר מכן הבין שעבר עבירה שעונשה כרת כשנעשית במזיד. תחת החטאת הרגילה הוא מביא פר מיוחד, כאחת מן החטאות הפנימיות.
ואם תשאל: מדוע נקטה המשנה לשון רבים, "שעירים הנשרפים", והרי נותר לנו לדון בשעיר אחד בלבד, שכן השני הוזכר במשנה הקודמת? תשובה אחת היא, שההלכה היא שכאשר מביאים את פר העלם דבר או את השעירים, כל אחד משנים עשר השבטים מביא קרבן לעצמו, ואין הסנהדרין מביאים אחד בלבד. לפיכך נאמר "שעירים" בלשון רבים - שנים עשר השעירים שמביאים שנים עשר השבטים.
סדר עבודתם:
"שחיטתם בצפון" - שחיטתם בצד צפון, לפי שהם קודשי קודשים.
"וקיבול דמם בכלי שרת בצפון" - הדם מתקבל בכלי שרת, אף הוא בצפון, מאותו טעם עצמו.
"ודמם טעון הזאה על הפרוכת ועל מזבח הזהב" - הדם נזרק אל מול הפרוכת, המסך המבדיל בין הקודש לקודש הקודשים בתוך ההיכל, וכן על מזבח הזהב, הוא המזבח הפנימי שהזכרנו.
אחת עשרה ההזאות:
הטעם שחולקו החטאות הפנימיות לשתי משניות נפרדות הוא, שבמשנה הקודמת עסקנו בפר ובשעיר של יום הכיפורים, שבהם ארבעים ושלוש הזאות, כפי שנמנו שם; ואילו בשלושת הקרבנות שלפנינו אחת עשרה הזאות בלבד. כיצד?
שבע הזאות אל מול הפרוכת שלפני קודש הקודשים - לעומת שמונה שמנינו במשנה הקודמת, הן בפר והן בשעיר.
ארבע מתנות - דם הניתן, ולמעשה מטופטף, על ארבע קרנות מזבח הזהב. במשנה הקודמת היו במזבח הזהב אחת עשרה מתנות: ארבע בארבע הקרנות ושבע על גבי גגו, המשטח המרכזי; ואילו כאן אין שבע אלו.
"מתנה אחת מהן מעכבת" - כל אחת מאחת עשרה ההזאות מעכבת, כלומר אם אחת מהן נעשתה שלא כראוי, אין הקרבן כשר, ויש לעשות זאת שוב כראוי.
"שיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי" - של מזבח החיצון. הדם שנותר לאחר אחת עשרה ההזאות מובא מן ההיכל, מן הקודש, אל המזבח החיצון. כפי שלמדנו, ביסוד - השפה המקיפה את השכבה הנמוכה של המזבח - היו שני חורים קטנים בפינה הדרומית מערבית, אחד בצד דרום ואחד בצד מערב. כאן נאמר הצד המערבי, הפונה כביכול אל ההיכל, אל הבניין, ולתוך אותו חור נשפך הדם העודף.
"ואם לא נתן לא עיכב" - אם מסיבה כלשהי לא הגיע הדם אל היסוד או אל החור, כגון שנשפך בטעות, אין הדבר מעכב והקרבן כשר. לכתחילה יש לעשות כן, אך בדיעבד אין הדבר פוסל.
שריפה בבית הדשן:
"אלו ואלו נשרפין בבית הדשן" - כל חמש החטאות הפנימיות, שלושת הפרים ושני השעירים, נשרפים בבית הדשן. "דשן" הוא לשון החומש לאפר: על גבי המזבח היה אפר מן השריפה. ואין לבלבל זאת עם תרומת הדשן - בכל בוקר יש מצווה לקחת ממנו דגימה אחת ולהניחה על רצפת העזרה, ושאר האפר נבנה ל"תפוח", ערימת אפר גדולה, ומשם הוצא אל מקום מחוץ לירושלים הנקרא בית הדשן, מקום האפר. לפי הרמ"א נעשה הדבר בכל יום כמצווה; לפי רש"י והחומש, רק מעת לעת לפי הצורך, ולא כמצווה בפני עצמה.
אותו מקום שאליו לוקחים את הדשן נקרא בית הדשן, מקום האפר, ושם נשרפות חמש החטאות הפנימיות. האימורים, החלקים הרגילים המוקרבים, נשרפים על גבי המזבח, אך שאר הבשר אינו נאכל לכהנים כבשאר החטאות, אלא נשרף בבית הדשן שמחוץ לירושלים. מכאן שמם - "פר הנשרפים ושעירים הנשרפים": שתחת שייאכלו, נשרפים הם שם, מחוץ לירושלים, בבית הדשן.