זבחים פרק ד', משנה ד' - חלק שני. בחלק זה דנה המשנה בהשלכותיה של מחשבת חוץ לזמנו בקורבנות החטאות הפנימיות: אותם חמישה קורבנות שדמם מובא פנימה וניתן על המזבח הפנימי - בקודש ואף בקודש הקודשים - ולא על המזבח החיצון שבעזרה.
חמשת קורבנות החטאת הפנימיים:
השעיר לה' של יום הכיפורים - להבדיל מן השעיר לעזאזל, שהוא כעין תאומו.
פר כהן גדול של יום הכיפורים - שהוא מביא עבור עצמו ועבור בני ביתו.
פר העלם דבר של ציבור - שהסנהדרין (או הציבור) מביאים כאשר טעו הסנהדרין בהוראה בדבר שחייבים עליו כרת, והציבור נהג על פיהם.
שעיר עבודה זרה - אותו העניין כפר העלם דבר, אלא שכאשר ההוראה שטעו בה נגעה לעבודה זרה, מביאים שעיר במקום הפר.
פר כהן משיח - כאשר הכהן הגדול המשוח הורה לעצמו וטעה בדבר שחייבים עליו כרת: במקום חטאת רגילה, מביא הוא פר מיוחד שדמו ניתן על המזבח הפנימי.
דמים אלו ניתנים על מזבח הזהב, הוא המזבח הפנימי. כמו כן מזים מן הדם כנגד הפרוכת, המסך המבדיל בין הקודש ובין קודש הקודשים, ובשני הקורבנות של יום הכיפורים מזים דם אף בתוך קודש הקודשים עצמו. הרי שיש כאן מספר מתנות דם.
בכך נבדלים הקורבנות הפנימיים מן המזבח החיצון: במזבח החיצון, אף אם הגיעה כל שהיא מן הדם למקום הראוי על המזבח, מתנה אחת מספיקה בדיעבד להכשיר את הקורבן. לא כן במזבח הפנימי - בחמש חטאות אלו כל מתנות הדם צריכות להיעשות כראוי, וכולן מעכבות.
מכאן מתעוררת האפשרות שלא הייתה קיימת במזבח החיצון. במזבח החיצון המתנה הראשונה היא הקובעת, ואם באה מחשבת חוץ לזמנו לאחריה - בשעת המתנה השנייה - שוב אין בה משמעות, שכן המתנה המכשירה כבר נעשתה. אך במזבח הפנימי, שבו נדרשות מספר מתנות דם וכולן מעכבות, ייתכן שחלקן ייעשו במחשבה הראויה וחלקן במחשבה פסולה.
מובן שכל מחשבה פסולה באחת מן המתנות פוסלת את הקורבן. השאלה היא זו: אם חשב אך ורק מחשבת חוץ לזמנו, בלא מחשבות פסול אחרות, אך מחשבה זו הייתה קיימת באחת ממתנות הדם או בכמה מהן ולא בכולן - האם נעשה הקורבן פיגול, שהאוכל מבשרו חייב כרת?
לשון המשנה:
"כל הניתנין על מזבח הפנימי" - אותם חמישה קורבנות שדמם ניתן על המזבח הפנימי, "שאם חיסר אחת מן המתנות לא כיפר" - שאם חיסר אפילו מתנה אחת, או שלא עשה אותה כראוי מחמת כוונה פסולה, אין הקורבן מועיל. "לפיכך אם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה" - נתן את כל המתנות כראוי, ואחת ממתנות הדם שלא כראוי, שבה בלבד כיוון חוץ לזמנו - כגון שחשב להקטיר את אימורי החטאת מחר, בזמן שאינו ראוי - הרי הקורבן "פסול, ואין בו כרת": אכן נפסל הקורבן, אך האוכל ממנו אינו חייב כרת.
טעם הדבר, שהתנא וחכמים סוברים שאין מפגלין בחצי מתיר. כאשר מחשבת חוץ לזמנו הייתה על חלק מן המתיר בלבד - כלומר על מקצת ממתנות הדם ולא על כולן - אין הדבר עושה את הקורבן פיגול לחייב כרת.
ראוי לציין כי רבי מאיר סובר במסכת מנחות שמפגלין בחצי מתיר, ולשיטתו - שלא כמשנתנו - אף מחשבה במתנה אחת בלבד עושה את הקורבן פיגול, והאוכל ממנו חייב כרת. אך ההלכה כדעת חכמים, כסתם משנה שלפנינו: אלא אם כן חשב בכל מתנות הדם שהוא עתיד להקטיר את האימורים חוץ לזמנו, אין הקורבן פיגול - ואף שנפסל, האוכל ממנו אינו חייב כרת.
לסיכום: בחלק זה למדנו את דין חמש החטאות הפנימיות, שבהן כל מתנות הדם מעכבות, שלא כמזבח החיצון שבו מתנה אחת מכשירה בדיעבד. מתוך כך למדנו שמחשבת חוץ לזמנו במקצת המתנות פוסלת את הקורבן, אך אינה עושה אותו פיגול - שכן אין מפגלין בחצי מתיר - ולהלכה נפסק כן כדעת חכמים ולא כרבי מאיר.