אנו ממשיכים בפרק א' של מסכת זבחים, משנה ב'. הפרק כולו עוסק בשאלה אחת: מה דינו של זבח - קרבן בהמה - שנשחט לשמו של סוג קרבן אחר? במשנה הקודמת למדנו שהדבר תלוי: ככלל הקרבן כשר, אלא שאין הבעלים יוצאים בו ידי חובתם, ואילו החטאת והפסח יוצאים מן הכלל ופסולים לגמרי. משנתנו מביאה תשובות אחרות לאותה שאלה - אף הן מבחינות בין המקרים, אך ברשימת יוצאים מן הכלל שונה.
שיטת רבי יוסי בן חוני:
לשון המשנה: "רבי יוסי בן חוני אומר: הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין". רבי יוסי בן חוני מסכים לכלל של המשנה הקודמת - הקרבן כשר והבעלים אינם יוצאים ידי חובה, ופסח וחטאת שנשחטו שלא לשמם פסולים - אך הוא מוסיף לרשימת הפסולים גם את המקרה ההפוך: אדם השוחט בהמה שאינה פסח ואינה חטאת, אך שוחט אותה לשמם. כגון השוחט עולה לשם חטאת, או השוחט שלמים לשם פסח - אף אלו פסולים לגמרי.
ומהי סברתו? הוא לומד זאת בקל וחומר, המושתת על היסוד הבא.
יסוד הקל וחומר - מותר הפסח ומותר החטאת:
נפתח בפסח. אדם המייעד כסף לקדושת דמים, ומחיל עליו קדושה לצורך קניית קרבן פסח - למשל מפריש מאה דולר ואומר שיהיו לקרבן הפסח שלו - ולבסוף קונה את הטלה בשמונים דולר בלבד, מה יעשה בעשרים הנותרים? המותר, הכסף העודף, משמש דווקא לקניית שלמים. נמצא שיש בפסח פוטנציאל מובנה, ברמה מסוימת, כלפי שלמים.
ההפך אינו נכון: המפריש מאה דולר לקניית שלמים והבהמה עולה שמונים, אין הוא יכול לקנות במותר קרבן פסח. אין אפוא בשלמים פוטנציאל להיות פסח. מכאן אומר רבי יוסי בן חוני: אם השוחט פסח - שיש בו ברמה מסוימת פוטנציאל של שלמים - לשם שלמים, כלומר לשם אחר, הרי הוא פסול לגמרי, קל וחומר שהשוחט שלמים שאין בהם כל פוטנציאל של פסח, ועושה זאת לשם פסח, בוודאי שאינו כשר אלא פסול.
אותו היגיון עצמו עובד בחטאת: המפריש מאה דולר לקניית חטאת וקונה אותה בשמונים, משתמש במותר דווקא לקניית עולה. נמצא שיש בחטאת פוטנציאל של עולה ברמה מסוימת. וההפך אינו נכון - המפריש מאה דולר לעולה וקונה אותה בשמונים, אין הוא יכול לקנות במותר חטאת, ואין בעולה פוטנציאל של חטאת. וכבר למדנו מן המשנה הקודמת שהשוחט חטאת - שיש בה פוטנציאל של עולה - לשם עולה, פסולה. קל וחומר שהלוקח עולה, שאין בה פוטנציאל להיות חטאת, ושוחטה לשם חטאת, בוודאי שתהא פסולה. זוהי סברתו של רבי יוסי בן חוני, ואין ההלכה כמותו.
שיטת שמעון אחי עזריה:
כאן מופיע כינוי בלתי שגרתי: שמעון אחי עזריה - שמעון אחיו של עזריה, ולא בנו. הטעם לכך הוא ששני אחים אלו, שמעון ועזריה, היו שותפים כדוגמת יששכר וזבולון: שמעון ישב בבית המדרש, ועזריה עסק לפרנסתו ותמך בו. ומכיוון ששניהם חולקים בשכר בשווה, מוזכרים הם יחדיו - שמעון אחיו של עזריה.
תשובתו לשאלת השוחט שלא לשמו שונה לחלוטין. לשונו: "שחטן לשם גבוה מהן - כשרין" - אם נשחט הקרבן לשם קרבן העומד גבוה יותר בהיררכיה, כלומר מקודש יותר, כשר. "לשם נמוך מהן - פסולין" - אם נשחטה הבהמה, או שנתקבל דמה, הובא או נזרק, לשם קרבן פחות מקודש, העומד נמוך יותר בסולם הקדושה, אינו כשר.
מדרג הקדושה:
לפי שיטה זו קיימות שלוש רמות. שמונת סוגי הזבחים - עולה, חטאת, אשם, שלמים, תודה, מעשר, בכור ופסח - נחלקים לשלוש קטגוריות של מדרג קדושה. עד כה עמדנו על שתיים בלבד:
קודשי קודשים (המקודשים יותר): עולה, חטאת ואשם.
קודשים קלים (הפחות מקודשים): שלמים, תודה, מעשר, בכור ופסח.
שלושה הבדלים עיקריים ציינו ביניהם:
השייכות למעילה.
מקום עשיית העבודה - בקודשי קודשים דווקא בחלקה הצפוני של העזרה.
אכילת הבשר - בקודשי קודשים נאכל הבשר על ידי זכרי כהונה בלבד ובתוך העזרה, ואילו קודשים קלים נאכלים אף על ידי הבעלים ובכל מקום בתוך ירושלים.
מכאן החילוק הראשון במונחי מקודש יותר ומקודש פחות, והוא הדבר הראשון שאומר שמעון אחי עזריה. לדוגמה: בהמה שהוקדשה לקודשי קודשים - עולה, חטאת או אשם - ובשעת עבודות הדם נעשו העבודות מתוך מחשבה שזהו אחד מקודשים קלים - שלמים, תודה, מעשר, בכור או פסח - פסולה לגמרי. הרי זו גישה שונה לחלוטין ממשנתנו הראשונה. ולעומת זאת, בהמה שהוקדשה לקודשים קלים ונשחטה לשם קרבן מקודש יותר - עולה, חטאת או אשם - כשרה.
ועוד היררכיה בידו: הוא מחלק את קודשים קלים לשתי קטגוריות - השלמים והתודה בקטגוריה אחת, והמעשר, הבכור והפסח בקטגוריה פחותה ומקודשת פחות. הטעם לכך הוא ארבעה מאפיינים המייחדים את השלמים מן המעשר, הבכור והפסח:
סמיכה: בשלמים ובתודה מניח האדם את ידיו ולוחץ על ראש הבהמה קודם שחיטתה, ואין סמיכה במעשר, בכור ופסח.
נסכים: את השלמים והתודה מלווים ניסוך היין ומנחה, מה שאינו שייך במעשר, בכור ופסח.
תנופת חזה ושוק: הכהן מקבל במתנה את החזה - אזור החזה והגרון של הבהמה - ואת השוק, הרגל האחורית הימנית, ואוכלם כחלק מן השלמים, ואילו הבעלים אוכלים את השאר. אך קודם הקטרת האימורים מונפים הם, יחד עם החזה והשוק, לכל ששת הכיוונים כעין לולב. ואין זה שייך במעשר, בכור ופסח.
מתן דמים, ואולי הוא החשוב שבהם: בשלמים ובתודה ניתן הדם על כל ארבעת הקירות - זריקה של שתיים שהן ארבע, שתי קרנות המהוות את ארבעת הקירות. ואילו במעשר, בכור ופסח די בשפיכה על קיר אחד בלבד.
לפיכך, על פי אותו היגיון נאמר: "בכור ומעשר ששחטן לשם שלמים - כשרים", ואילו "שלמים ששחטן לשם בכור" או לשם מעשר - "פסולין". שימו לב שאין כאן אזכור מפורש של הפסח, ויש סיבה טובה להניח שלדעתו הפסח אינו כשר בכל מקרה, כפי שנתבאר לעיל. מכל מקום, לימודיו וסברתו מבוססים על פסוקים, אך אין ההלכה נפסקת כמותו, והחכמים לא קיבלו את גישתו של שמעון אחי עזריה.