לפנינו משנה ב' בפרק י"א במסכת זבחים. יסודה של משנה זו: חובת כיבוס הבגד שניתז עליו דם חטאת מוגבלת דווקא לאותו דם שבשעה שניתז היה ראוי להינתן על המזבח, ולא לדם שבשעת ההתזה כבר נפסל מלעלות על המזבח. את הדם הפסול נחלק לשתי תת־קטגוריות, והמשנה מלמדת כי אף שהיא מונה שתיים, אין ביניהן הבדל למעשה: בשני המקרים, מאחר שמדובר בדם פסול, אין הוא טעון כיבוס בעזרה.
ואם כך, מדוע מבחינה המשנה בין שתי תת־הקטגוריות, אם אין ביניהן נפקא מינה, ולכאורה זו הבחנה שאין בה תוצאה הלכתית? התשובה היא שבפסוק קיימים שני מיעוטים נפרדים - שתי דרשות ושתי מילים שונות - שכל אחת מהן ממעטת תת־קטגוריה אחת מכלל החיוב להתכבס בעזרה, ולפיכך נוקטת המשנה בשתיהן בנפרד.
שני המיעוטים שבפסוק:
"הכהן המחטא אותה אותה יאכלנה" - הכהן העושה את החטאת הוא שיאכלנה. המילה "אותה" מגבילה ובאה למעט (אותה ולא אחרת), שהרי היא מיותרת לחלוטין: יכול היה הפסוק לומר "הכהן המחטא יאכלנה", ומכיוון שנכתבה - באה למעט דבר מסוים.
"ואשר יזה מדמה" - האות מ' שב"מדמה" היא לעולם לשון מיעוט: מקצת דם טעון כיבוס ומקצת דם אינו טעון כיבוס. כלומר, דווקא הדם שאינו פסול טעון כיבוס, ואילו הדם הפסול אינו טעון כיבוס בעזרה.
לשון המשנה:
"חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס, בין שהיה לה שעת הכושר ובין שלא היה לה שעת הכושר" - בין אם היה רגע בזמן שבו היה דם זה כשר להינתן על המזבח ובין אם לא היה. העיקר הוא שעד הרגע שבו ניתז על הבגד, כבר לא היה הדם כשר להינתן על המזבח. מכאן מתארת המשנה את שני סוגי הפסולים: פסולים שמחמתם לא היה הדם כשר לזריקה מעולם, ופסולים שהיה לדם חלון זמן של כשרות אך הוא פג עד לרגע הנדון.
"אי זו היא שהיה לה שעת הכושר? שלנה ושנטמא ושיצא":
"שלנה" - שנשאר הדם מעבר לזמן הקצוב. משמעה הרגיל של לינה הוא הישארות במשך הלילה, אך כאן הוא מונח מושאל, שהרי כבר משעת השקיעה שוב אין הדם ראוי להיזרק על המזבח; בהקשר זה הכוונה למעבר לזמן הקצוב של רדת הלילה, ולא לבוקר שלאחר הלילה. הדם צריך להיזרק ביום שבו נתקבל, ואם לא נזרק - נפסל. לדם זה היה חלון זמן שבו היה יכול להיזרק קודם השקיעה, אך הוא לא נזרק; ולפיכך, אם ניתז על הבגד לאחר השקיעה, כבר עבר מועדו, ואין הוא טעון כיבוס.
"ושנטמא" - הדם, בשעה שנתקבל בכלי שרת, היה כשר לעלות על המזבח, ולאחר מכן נטמא בדרך זו או אחרת. מדובר כאן במקרה שבו אין הציץ מרצה. הציץ הוא אחד משמונת בגדי הכהן הגדול, מעין סרט זהב לראש שעליו כתוב "קודש לה'", וכאשר הוא עושה את פעולתו - דם טמא נעשה רצוי ומקובל. ראוי לציין כי נחלקו הדעות אם נדרש שהציץ יהיה על ראש הכהן הגדול כדי שירצה, או שדי בכך שאין הציץ שבור. כמו כן קיימת מחלוקת נפרדת בראשונים אם ניתן להזות על המזבח דם שנטמא. מכל מקום, המשנה עוסקת בתרחיש שבו אין הדם יכול להיזרק מחמת טומאתו, כגון שאין ציץ; ומאחר שבשעת קבלתו בכלי שרת היה כשר ולא טמא, הרי שהיתה לו שעת הכושר, ואילו לאחר שנטמא שוב אינו ראוי. לפיכך, אם ניתז על הבגדים לאחר שנטמא - אין דמו טעון כיבוס.
"ושיצא" - פסול יוצא. הדם נתקבל בכלי שרת כראוי בצפון העזרה, אך לאחר מכן הוצא מחוץ לעזרה ונפסל. אף שהיתה לו שעת הכושר, ובמשך זמן מסוים היה אפשר לזרקו כראוי, משיצא מחוץ לתחומו אין ראשונו חוזר ואין אפשרות לזרקו בפנים.
"ואי זו היא שלא היה לה שעת הכושר?":
"שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה" - אם בשעת השחיטה, או בשעת הקבלה, היה בדעת הכהן להקריב את הדם או את האימורים לאחר הזמן הראוי או מחוץ למקום הראוי - מחשבות אלו פוסלות, כשם ששלא לשמה פוסל. הקרבן היה פסול מלכתחילה, שכן כבר בשעת השחיטה נפסל, ולפיכך לא היה לדם זה רגע של כשרות מעולם, ואין הוא טעון כיבוס אף אם ניתז על בגדי הכהן.
"ושקיבלו פסולין את דמה" - אם נניח את השחיטה בצד, ונאמר שהקבלה נעשתה באופן פסול: המקבל לא היה כהן, או שהיה כהן אך אונן, או טמא, או שלא לבש את בגדי הכהונה כראוי, וכיוצא בזה - הרי שאין הקבלה תקפה. וכיוון שהזמן היחיד שבו נעשה הדם ראוי להיזרק על המזבח הוא לאחר שנתקבל בכלי שרת בקבלה כשרה ותקפה, ובתרחישים אלו לא היתה הקבלה תקפה, נמצא שלדם לא היה רגע של כשרות למזבח מעולם.
לסיכום: נשוב ונביט בתמונה הכוללת. אם הדם, בשעה שניתז על בגדי הכהן, כבר היה פסול - בין אם היה ראוי לזריקה באיזה שלב שהוא ובין אם לא היה ראוי מעולם - הרי שהיה פסול בשעת ההתזה, ואין דם זה טעון כיבוס בעזרה. שני המיעוטים שבפסוק, "אותה" ו"מדמה", הם המלמדים את שתי תת־הקטגוריות הללו, אף שההלכה בשתיהן שווה.