ברוכים הבאים לפרק ח', משנה ב'. אנו ממשיכים לדון בתערובות שבהן קרבן כשר מתערב בבהמות אחרות. במשנה הקודמת עסקנו בצירופים של כשר ופסול, ובמשנה שלפנינו נעסוק בקרבנות שונים, שכל אחד מהם כשר כשלעצמו, והם התערבו זה בזה.
קדשים בקדשים מין במינו:
המקרה הראשון: שתי בהמות שהוקדשו שתיהן לעולה, האחת של ראובן והאחרת של שמעון, והתערבו זו בזו. 'מין במינו' פירושו שני קרבנות מאותו סוג - שתי עולות - בשונה מעולה ושלמים. אין כאן ספק בזהות הקרבן אלא בבעלות בלבד: אין יודעים איזו של ראובן ואיזו של שמעון. בזה קובעת המשנה: "זה יקריב לשם מי שהוא, וזה יקריב לשם מי שהוא" - הכהן מקריב את שתי הבהמות כעולות, ואומר שכל אחת מהן תיזקף לזכות בעליה האמיתיים: אם זו של ראובן - לראובן, ואם של שמעון - לשמעון. כיוון שכך היה התנאי מתחילה, אין בכך קושי.
בעיית הסמיכה:
הקושי הוא שכמעט בכל הקרבנות יש חובת סמיכה: הנחת ידיו של הבעלים ולחיצה בכל כוחו על ראש הבהמה - דין העומד בפני עצמו, ללא קשר לווידוי. והנה, לחיצת משקלו של אדם על בהמת הקדש שאינה קרבנו אסורה, כדין מעילה, בדומה לרכיבה על בהמת הקדש. מכאן הבעיה: כאשר ראובן סומך על אחת הבהמות, שמא היא של שמעון, ומעשהו אסור.
הדרך הפשוטה לבאר את המשנה היא שמדובר בנשים, הפטורות מסמיכה מגזירת הפסוק: שתי העולות אינן של ראובן ושמעון אלא, למשל, של רחל ולאה. אך אם מדובר בשני גברים, שאינם יכולים לסמוך על בהמה שאולי אינה שלהם, נדרש פתרון אחר. אף שהסמיכה אינה מעכבת - בדיעבד, עולה שלא נסמכה כשרה - לכתחילה זו דרישה גמורה, ולכן נקבעה כאן דרך חלופית, מן הסוג שיופיע בהמשך המשנה: הבהמות נותרות עד שייפול בכל אחת מהן מום, ואז מועברת קדושתן על כסף שבו נקנות בהמות חדשות, וכך מסולק הספק. פרטי הדבר יתבארו מיד.
קדשים בקדשים מין בשאינו מינו:
"קדשים בקדשים מין בשאינו מינו" - שני קרבנות כשרים שהתערבו, וזהותם היא של שני מיני קרבן שונים. ראובן הקדיש שתי בהמות, האחת לעולה והאחרת לשלמים, והבהמות התערבו, ושוב אין הוא יודע איזו להביא לעולה ואיזו לשלמים. הדין הוא "ירעו עד שיסתאבו" - שתי הבהמות רועות עד שייפול בכל אחת מהן מום הפוסלה מהקרבה, ואז מותר לפדות את קדושתן על כסף ולקנות בו בהמות חדשות.
וממשיכה המשנה: "וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו". וכך מתפרשים הדברים:
שתי הבהמות, שנפל בהן מום, נמכרות: האחת במאה והשנייה במאתיים - שלוש מאות בסך הכול, המונחים יחד.
אין אפשרות לקנות בכסף זה בהמה, שכן אחת הבהמות הייתה בקדושת עולה והשנייה בקדושת שלמים, ואין ידוע איזו מהן. לפיכך מוסיף הבעלים מכיסו עד לסך ארבע מאות - מאתיים לכל מין.
הוא אומר: כל קדושת עולה שבכסף תעבור על מאתיים אלו, וכל קדושת שלמים שבכסף תעבור על המאתיים האחרים.
בכל אחד מן הסכומים קונה בהמה, ומביא עולה חדשה ושלמים חדשים כדין.
ומדוע נקטה המשנה "היפה שבהן"? מפני שיש להקדיש את מלוא הסכום לאותו מין קרבן, ואין ידוע איזה מין הייתה כל אחת מהבהמות - אולי שלמים ואולי עולה. לפיכך יש להניח בכל אחת מהן שהיא הייתה היקרה, היפה, בת המאתיים, ולהוציא מאתיים על כל אחת משתי הבהמות החדשות. נמצא שמה שנמכר בשלוש מאות מחייב הוצאה של ארבע מאות, והבעלים מפסיד מאה - את התוספת שנדרשה ממנו. זהו "ויפסיד המותר מביתו".
ובחזרה לתערובת מין במינו:
אותה דרך עצמה נדרשת במקרה הראשון, כאשר שני קרבנות מאותו סוג של שני בעלים שונים התערבו והבעלים הם אנשים. שני אנשים הביאו שלמים, והשלמים התערבו; כיוון שאין הם יכולים לסמוך, ימכרו את שני השלמים. אם נמכרו במאה ובמאתיים, שלוש מאות מונחים יחד; וכיוון שכל אחד נחשב כבן מאתיים, יעביר כל אחד את קדושת בהמתו שלו, מה שתהיה, על מאתיים חדשים, ויקנה בהם קרבן חדש. את שלוש המאות יחלקו ביניהם, מאה וחמישים לכל אחד, ואת היתרה, חמישים, ישלם כל אחד מכיסו.
"נתערבו בבכור ובמעשר":
עתה עוסקת המשנה בתערובת שאחת הבהמות שבה, לפחות, היא בכור או מעשר. בכור הוא הזכר הראשון הנולד לבהמה, והוא ניתן לכהן; מעשר בהמה הוא כל בהמה עשירית מן הבהמות שנולדו באותה שנה, והיא באה כקרבן ונאכלת לבעלים. בשני קרבנות אלו נותרות הקדושה וההגבלות אף לאחר שנפל בהם מום. הבכור מתקדש מעצם היותו זכר ראשון והוא הולך לכהן, והכהן זוכה לאוכלו; השאלה היחידה היא אם יש להקריבו קודם לכן: אם הוא תמים - כן, ואם הוא בעל מום - לא. ומכל מקום, אף שמותר באכילה, שאר הדברים אסורים בו: אין לנהוג בו מנהג ביזיון, אין לעבוד בו, ואין לשחוט אותו בבית מטבחיים וכדומה.
מכאן נקודת המשנה: אם התערבו שתי בהמות, האחת שלמים והאחרת בכור, אין אפשרות לנקוט בדרך של הרעייה עד נפילת המום והמכירה, שכן את הבכור אין מוכרים. לפיכך אומרת המשנה: "ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר" - הבהמות רועות עד שייפול בכל אחת מהן מום, ואז, במקום למכור אותן, אוכלים את שתיהן כאילו הן בכור או מעשר. ובפירוט: הבעלים ממתין עד שייפול מום בשתיהן, מעביר את קדושת השלמים - לפי שוויה של היקרה שבשתיים - על כסף, ובו קונה שלמים חדש; ואת שתי הבהמות שבידו אוכל כבכורות, כלומר נוהג בהן בקדושה: אינו שוחטן בחנות בשר ואינו משתמש בהן לצרכי חולין וכדומה. וכך מקבל את השלמים שהוא חייב בו, ונוהג בבכור, בכל מקום שהוא, כדין בכור. והוא הדין במעשר.
אילו קרבנות אינם יכולים להתערב:
הנקודה האחרונה שבמשנה היא הערה הלכתית: "הכל יכולין להתערב חוץ מן החטאת ומן האשם". ניתן למצוא אופנים שכל סוג של זבח יתערב בכל סוג אחר - למשל, אף שהעולות הן בדרך כלל זכרים, יכול אדם להתנדב נקבה וכדומה. אך חטאת ואשם אינם יכולים להתערב, מפני שהחטאת שעיר והאשם איל. אמנם לעיתים אין האשם איל אלא כבש בשנתו הראשונה, ומכל מקום כבש זכר הוא, לעומת החטאת שהיא שעיר וכמעט תמיד נקבה. לפיכך שני מינים אלו לעולם לא יתערבו, ובשאר הקרבנות ניתן להעלות אופנים שבהם יתערבו.
לסיכום: במשנה זו למדנו מקרים של קרבנות כשרים שהתערבו זה בזה: מין במינו - כל אחת מוקרבת לשם בעליה האמיתיים, ובלבד שאין חובת סמיכה (כגון בנשים), ואם היו אנשים נוקטים בדרך המכירה והעברת הקדושה; מין בשאינו מינו - "ירעו עד שיסתאבו", יימכרו, ובדמי היפה שבהן יביא מכל מין, ויפסיד המותר מביתו; תערובת עם בכור או מעשר - "ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר", שכן הבכור אינו נמכר; ולבסוף, הכול יכולין להתערב חוץ מן החטאת ומן האשם, שמחמת השוני שביניהם אין דרכם להתערב.