במשנה ב' של פרק ב' מפנה המשנה את תשומת ליבה לשתי מחשבות נוספות הפוסלות את הקורבן: 'חוץ למקומו' - מחשבה על המקום הלא נכון, ו'חוץ לזמנו' - מחשבה על הזמן הלא נכון. נקדים תחילה את גדרי הדברים, ולאחר מכן נראה כיצד המשנה מרחיבה בהם באריכות רבה.
גדרי המחשבה הפוסלת:
המחשבה פוסלת בארבע עבודות הדם העיקריות בלבד - השחיטה, הקבלה, ההולכה והזריקה - ולא לפניהן ולא לאחריהן. אם במהלך אחת מארבע עבודות אלו חשב העובד שהקורבן ייאכל, כלומר ייצרך, שלא במקומו או שלא בזמנו, נפסל הקורבן. שתי מערכות של אכילה יש כאן:
אכילת המזבח: הקטרת האימורים, הם חלקי הקורבן הקרבים על גבי המזבח.
אכילת אדם: הכהנים או הבעלים או שניהם, האוכלים את בשר הקורבן.
'חוץ למקומו': מחשבה שהצריכה - בין של המזבח ובין של האדם - תיעשה מחוץ למקום הראוי, דהיינו מחוץ לעזרה, ובקדשים קלים אף אכילה מחוץ לירושלים.
'חוץ לזמנו': מחשבה להקריב את הדם או את האימורים, או לאכול את הבשר, לאחר הזמן הקצוב לכל אחד מהם. מחשבה זו פוסלת את הקורבן.
אין נפקא מינה אם חזר בו האדם ממחשבתו, ואף לא אם לא הוציא אותה לפועל כלל - המחשבה עצמה פוסלת. הברטנורא נוקט, כדעת הרמב"ם, שדי במחשבה שבלב, ואילו הר"ש סובר שיש להוציאה בפה. אנו נלך כאן אחר הברטנורא, וכן נראה שההלכה כרמב"ם, שדי במחשבה שבלב.
ההבדל שבין 'חוץ למקומו' ל'חוץ לזמנו':
ההבדל המהותי היחיד ביניהם הוא בחומרתם: מחשבת 'חוץ לזמנו' חמורה יותר. אם חשב אדם מחשבת 'חוץ לזמנו' וכל שאר העבודות התנהלו כראוי, בלא גורם פוסל אחר ובלא מחשבות אחרות המתערבות בכך - לא זו בלבד שהקורבן בטל ונחשב פסול, אלא שהוא נקרא גם 'פיגול'. האוכל מבשרו של קורבן כזה, עונשו כרת - חמור הרבה יותר מקורבן שהוא פסול בלבד, שאף אכילתו אסורה מן הדין אך אין בה כרת, לא הכרתה בידי שמיים ולא מיתה בטרם עת, יהא פירושו של כרת אשר יהא. זוהי המסגרת לכל האמור בהמשך הפרק.
לשון המשנה במחשבת 'חוץ למקומו':
"השוחט את הזבח" - השוחט אחד מקרבנות הבהמה, וחשב באחת מן המחשבות הללו:
"לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו בחוץ" - שיזרוק את הדם, ואפילו מקצתו בלבד, מחוץ למקום הראוי.
"להקטיר את אימוריו בחוץ או מקצת אימוריו בחוץ" - שיקטיר את החלקים המוקטרים על המזבח, ואפילו מקצתם בלבד, במקום הלא נכון.
"או לאכול בשרו בחוץ או כזית מבשרו בחוץ" - שיאכל את בשר הקורבן, ואפילו שיעור כזית בלבד, מחוץ למקום הראוי.
"או לאכול כזית מעור האליה בחוץ" - שיאכל שיעור כזית מן החלק הראוי לאכילה שמתחת לעור האליה, הוא הזנב השמן של האיל. מקרה זה שונה מקודמיו, ויתבאר להלן.
"פסול ואין בו כרת" - הקורבן נפסל ושוב אין להקריבו; ומכל מקום, האוכל ממנו אינו חייב כרת.
המחשבה צריכה להיות שייכת לאותו דבר:
המחשב לאכול בפיו את האימורים השייכים למזבח, כגון הכליות או החלב - אין זו מחשבה פוסלת, שהרי אכילת אדם אינה שייכת בהם. וכיוצא בזה, המחשב להקטיר על המזבח חלקים המיועדים לאכילה, כבשר חטאת או אשם - אף זו אינה מחשבה פוסלת. המחשבה על המקום או על הזמן הלא נכונים חייבת להיות במעשה השייך לאותו דבר: להקטיר את המיועד להקטרה, ולאכול את המיועד לאכילה.
ביאור מקרה עור האליה:
נוסף על האימורים המצויים בכל הבהמות - הסרעפת, החלב, יותרת הכבד ושתי הכליות - יש באיל גם את האליה, אותו זנב שומני, והיא בכלל האימורים. לפיכך, המחשב לאכול את הזנב השומני אינו פוסל, שהרי אין הוא מיועד לאכילה אלא לשריפה על המזבח. אולם העור לעולם אינו נשרף, אלא מפשיטים אותו תחילה; וממש מתחתיו, בצידו הפנימי של הזנב, מצוי מעט בשר הראוי לאכילה. לפיכך, המחשב לאכול מבשר הזנב שבאליה - מאחר שהוא מיועד לאכילה ולא לשריפה - הרי זו מחשבה פוסלת, ובמחשבת 'חוץ למקומו' היא עושה את הקורבן פסול.
מחשבת 'חוץ לזמנו':
ממשיכה המשנה ומונה את אותם המקרים עצמם, אלא שהמחשבה נסובה על הזמן:
"לזרוק דמו למחר או מקצת דמו למחר" - שיזרוק את הדם, או אפילו מקצתו, בזמן הלא נכון.
"להקטיר אימוריו למחר או מקצת אימוריו למחר" - שיקטיר את חלקי הקורבן על המזבח, או אפילו מקצתם, לאחר הזמן הקבוע לכל אחד מהם. ומחר הוא ודאי לאחר הזמן הקבוע, הן לדם והן לאימורים.
"לאכול בשר למחר או כזית מבשר למחר" - שיאכל מן הבשר, ואפילו כזית ממנו, בזמן הלא נכון. ראוי לציין כי "למחר" אינו בהכרח הזמן הלא נכון בשלמים; ומכל מקום הכוונה לכל זמן שאינו הזמן הראוי.
"או לאכול כזית מעור האליה למחר" - שיאכל אפילו שיעור כזית מן החלק הראוי לאכילה שבאליה, שאינו קרב על המזבח כאימורים, בזמן הלא נכון.
בכל המקרים הללו - "פיגול". מחשבת 'חוץ לזמנו' עושה את הקורבן פיגול. המילה 'פיגול' כאן היא שם תואר, והפועל הוא 'מפגל' - הורס; לפיכך הקורבן נעשה פיגול, הרוס. אין בידינו תרגום מדויק מזה, שכן זהו מונח מיוחד שמשמעותו מחשבות של 'חוץ לזמנו'.
"וחייב עליו כרת" - האוכל במזיד מבשרו של קורבן זה, שנפסל במחשבת 'חוץ לזמנו', היא מחשבת הפיגול המפגלת, עונשו כרת: הכרתה בידי שמיים, או מיתה בטרם עת, או שלא יהיו לו ילדים, רחמנא ליצלן. יהא פירושו המדויק של כרת אשר יהא - זהו העונש.