זבחים, פרק ב, משנה א. בפרק זה מונה המשנה שורה של פסולים - גורמים היכולים להתרחש במהלך העבודה בקורבן ולפסול אותה.
"כל הזבחים שקיבל דמן זר":
זר הוא מי שאינו כהן, והעבודה חייבת להיעשות דווקא בידי כהן מצאצאי אהרון הכהן. המשנה פותחת דווקא ב"קיבל" - קבלת הדם לתוך כלי שרת, הכלי המקודש - ומדלגת על השלב הראשון מבין ארבע עבודות הדם, השחיטה, משום שהשחיטה כשרה אף במי שאינו כהן. אך מן הקבלה ואילך, ובכלל זה הולכה וזריקה, חייבת העבודה להיעשות בכהן, ואם לאו - אינה תקפה אלא פסולה.
המשך מניין הפסולים שבמשנה:
אונן - כהן המצוי בתקופת האבלות האינטנסיבית שמיד לאחר פטירת אחד משבעת קרוביו שעליהם הוא חייב להתאבל: אב, אם, אחות, אח, בן, בת ואישה. מדובר ביום המיתה, ומדרבנן נמשך הדין עד הלילה שלאחר הקבורה, או לפרק זמן של יום אחד עד קבורת הקרוב. בתקופה זו אין הכהן רשאי לעשות את העבודה. ראוי לציין שכהן גדול עובד אף בהיותו אונן, שהרי ממילא אסור לו להשתתף בהלוויה.
טבול יום - מי שנחשף למקור טומאה וטבל במקווה באותו יום, אך עדיין לא העריב שמשו (צאת הכוכבים), ולפיכך נותרה עליו שארית טומאה. דינו כשני לטומאה: אינו אוכל תרומה, אך אוכל דברים כמעשר שני. ובוודאי אין הוא כשר לעבודה, שכן טומאה כלשהי, אפילו במידה הקטנה ביותר, פוסלת בעבודה.
מחוסר בגדים - כהן שחסרים לו בגדיו. הכהן חייב ללבוש בדיוק ארבעה בגדים: הכותונת, המכנסיים, המצנפת והאבנט (חגורת הבד). ארבעה אלו בלבד, לא פחות ולא יותר: לבש שלושה מתוך ארבעה - פסול; לבש שני זוגות מכנסיים - פסול. ואפילו לבש את ארבעת הבגדים כהלכתם, אם יש דבר החוצץ בינם לבין בשרו - כגון תפילין של יד המונחות על זרועו מתחת לכותונת - העבודה פסולה. הבגדים חייבים להיות ארבעה אלו בדיוק, על בשרו ממש, בלא כל תוספת. (כהערת שוליים: תפילין של ראש רשאי הוא להניח לבדן, שכן אינן מפריעות למצנפת.)
הכהן הגדול חייב ללבוש את כל שמונת בגדיו: על ארבעת הבגדים הללו מוסיף הוא את הציץ (מעין סרט מצח שעליו "קודש לה'"), החושן (מעין מגן חזה), האפוד (סינר) והמעיל (עבודת המשבצות וצבע התכלת). לא עמד בדרישות אלו - אין עבודתו כשרה.
מחוסר כיפורים - הזב, הזבה, היולדת והמצורע עוברים תהליך טהרה ממושך, ובסיומו הם עדיין מחוסרי כפרה, שכן חסר להם קרבן מיוחד. עד שיביאוהו דינם כשלישי לטומאה: אוכלים הם אפילו בתרומה, אך אינם אוכלים בקדשים. כהן שהיה זב או מצורע, אף שנטהר לגמרי, המתין כל הזמן הנדרש וטבל במקווה, אינו חוזר לעבודה עד שיביא את קרבנותיו, שכן עד אז נותרה בו שארית טומאה - וכל שריד של טומאה פוסל.
שלא רחץ ידיים ורגליים - חובה על הכהן לרחוץ את ידיו ורגליו מן הכיור שבעזרה קודם העבודה. אופן הרחיצה: מניח יד ימין על רגל ימין, והמים נשפכים עליהן מן הכיור בשעה שהוא משפשף, וכן ביד ורגל שמאל. לא רחץ כראוי - עבודתו פסולה.
ערל - מי שאינו נימול. נדרש שהכהן יהיה מהול, ואפילו אם מצד ההלכה אינו מחויב במילה - כגון מי שמתו אחיו הגדולים מחמת המילה (כחולי המופיליה), שאין מלים אותו שמא ימות אף הוא חס ושלום. אף שכך עליו לנהוג ונמצא ערל בעל כורחו, אין הוא יכול לעשות עבודה, ואם עבד - פסול.
טמא - כל טומאה שהיא פוסלת בעבודה. לכאורה אין כאן חידוש, שהרי כבר נמנו טבול יום ומחוסר כיפורים, שהם הדרגות הקלות ביותר; מכל מקום, הטמא בכל דרגה שהיא פסול מלעשות את העבודה.
יושב - הכהן חייב לעמוד בשעת העבודה. ישב על כיסא או על הרצפה - פסול. יתרה מזו, עליו לעמוד יחף לגמרי, ורגליו נוגעות ברצפת העזרה בלא כל חציצה.
"על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חבירו":
העומד על דבר אחר - בין כלים, כגון בגדים, סיר או שטיח, בין על גבי בהמה, ובין על רגלי חבירו היחף - פסול, ואין זו עבודה כשרה. שלושת השלבים הללו הולכים ומחדשים זה על גבי זה. יסוד העניין: לעיתים, אף שאסור שתהיה חציצה, אם החוצץ הוא מין במינו - כלומר מאותו סוג של הדבר שיש לבוא עמו במגע - אין הוא נחשב חציצה. כך למשל בנטילת ארבעת המינים בסוכות: אשכנזים רבים אוחזים בלולב באמצעות "קוישלעך", מחזיק לולב העשוי אף הוא מחומרו של הלולב, ואף שלכאורה יש כאן חציצה - אינה חציצה, שכן מין במינו הוא. אף על פי כן, בכהן נדרש מגע ישיר בין רגליו לרצפת העזרה, ולפיכך אף העומד על רגלי כהן אחר, שהוא מעין מין במינו, פסול. קל וחומר העומד על גבי בהמה, ובוודאי על גבי כלי מכל סוג, שטיח, נעליים וכיוצא בהם.
"קיבל בשמאלו":
כאן עוברת המשנה לנקודת מחלוקת, ולעניין הדם עצמו: קיבל את הדם כשכלי השרת, המזרק המקבל את הדם, אחוז בידו השמאלית - פסול. דין זה נלמד מדרשה מורכבת בת שני שלבים, וכלל הפסולים שנמנו כאן מיוסדים על פסוקים ודרשות. כל עבודות הכהן חייבות להיעשות ביד ימין.
"רבי שמעון מכשיר" - רבי שמעון דוחה את הדרשה, או לפחות את חלקה, מכוח שיטתו ש"מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו" - עניין טכני שאין כאן מקומו. לדעתו, קבלת הדם ביד שמאל כשרה. מכל מקום, ההלכה כתנא קמא, שהעבודה חייבת להיעשות ביד ימין.
פסולים בדם עצמו:
"נשפך על הרצפה ואספו" - נשפך הדם על הרצפה ואספו משם, פסול. הדם חייב להגיע ישירות מצוואר הבהמה אל תוך כלי השרת המקודש לקבלה. ראוי לציין שאם התקבל הדם כראוי בכלי שרת ורק לאחר מכן נשפך על הרצפה, אפשר היה לאוספו שוב, אך אין זה המקרה שבו דנה המשנה.
"נתנו על גבי הכבש" - ניתן הדם לא על המזבח, היכן שהוא אמור להינתן, אלא על הכבש העולה אל המזבח, פסול. להבנת המשך המשנה נקדים את מבנה המזבח.
מבנה המזבח:
הכבש אורכו שלושים ושתיים אמות, והמזבח עצמו שטח בסיסו שלושים ושתיים על שלושים ושתיים אמות (ואין כאן מקום לפרטי הגיאומטריה). המזבח בנוי בשלוש מדרגות:
היסוד - המשטח התחתון, שלושים ושתיים על שלושים ושתיים באופן בסיסי (ולמעשה הדבר מורכב יותר), בגובה אמה.
הסובב - חמש אמות נוספות לגובה, הסובבות את המזבח מסביב.
המערכה - החלק העליון שבו בוערת האש, שלוש אמות נוספות. הרי אמה, וחמש, ושלוש - תשע אמות.
בארבע הפינות בולטות הקרנות, בלוקים של אמה על אמה על אמה, וכפי שלומד רש"י, מראש הקרן ועד לרצפה שלמטה מגיעים לעשרה טפחים.
היסוד שלמטה נראה מארבעת צדדי המזבח, אך אינו מקיף את הכול במידה שווה. שני הכיוונים החשובים בעזרה הם המערב והצפון: כזכור, הקצה נבנה בחלקה הצפוני של העזרה, וכן יש לזכור שנכנסים ממזרח ומתקדמים מערבה עד שקודש הקודשים נמצא במערב הרחוק - הכותל המערבי הוא הקיר הקרוב ביותר לקודש הקודשים. בצדדים צפון ומערב מקיף היסוד את המזבח לכל אורכו, ואילו לצדדים דרום ומזרח הוא נמשך אמה אחת בלבד.
יש דרישה שהדם יינתן על קיר המזבח, אך במקום שיש תחתיו יסוד. נמצא שהנותן דם על הקרן הדרומית-מזרחית, שאין בה יסוד, לא עשה כלום.
עוד יש לדעת: בחצי גובה המזבח, חמש אמות מן הקרקע, מקיף אותו קו אדום הנקרא חוט הסיקרא, המפריד בין חלקו העליון לחלקו התחתון. כמעט כל הדמים חייבים להינתן בחלק התחתון, מתחת לחוט הסיקרא, כדי להיות כשרים. היוצא מן הכלל הוא החטאת, שדמה ניתן על ארבע הקרנות שלמעלה, מעל חוט הסיקרא.
נשוב ללשון המשנה:
"נתנו על גבי הכבש" - הכבש אינו המזבח, ולפיכך אין הנתינה מועילה.
"שלא כנגד היסוד" - הגיע הדם לקיר המזבח עצמו, אך לא כנגד מקום שיש תחתיו יסוד, אינו מועיל.
"נתן את הניתנין למטה למעלה" - דם שמקומו בחצי התחתון, מתחת לחוט הסיקרא, כגון דם עולה, וזרקו מעל הקו, אינו מועיל.
"את הניתנין למעלה למטה" - דם שמקומו מעל הקו, כדם חטאת, ונתנו מתחת לקו, אינו מועיל. כל אלו פסולים.
"את הניתנין בפנים בחוץ":
כפי שנאמר בהקדמה, שני מזבחות הם. המזבח הפנימי עומד בקודש, ולו שלושה שמות: מזבח הפנימי, מזבח הזהב או מזבח הקטורת, ואין נותנים עליו דם קורבנות בדרך כלל. ראוי לציין שישנן חמש חטאות פנימיות הקרבות שם בפנים:
שתי החטאות של יום הכיפורים.
פר העלם דבר.
השעיר המיוחד המובא על עבודה זרה.
הפר המיוחד המובא עבור כהן משיח בתרחישים מסוימים.
אלו הם הקורבנות הייחודיים והיוצאי דופן, הקרבים בפנים; ואילו דמם של כל שאר הקורבנות ניתן על המזבח החיצון, הנקרא גם מזבח העולה או מזבח הנחושת, שהוא כלי שהיה עשוי נחושת.
לפיכך, דם שמקומו בפנים וניתן בחוץ - כגון אחת החטאות הפנימיות של יום הכיפורים, שהביא את השעיר לה' ונתן את דמו על המזבח החיצון - פסול, שכן חייב הוא להינתן בפנים. וכן להפך, "הניתנין בחוץ שנתנן בפנים" - דם עולה רגילה, אשם או שלמים שמקומו על המזבח החיצון, ונתנו על המזבח הפנימי - פסול.
"פסול ואין בו כרת": בכל המקרים הללו הקורבן פסול, ולפיכך אסור לאכול מבשרו. ואף על פי כן, האוכל מן הבשר אינו חייב בעונש כרת, מכיוון שהקורבן לא היה כשר כלל, ולפיכך אין עונש זה חל עליו.