אנו פותחים את הפרק השישי של מסכת זבחים. נושאו המרכזי של הפרק הוא קרבנות העוף, אולם משנה א' - שהיא למעשה שתי משניות שחוברו יחד - עוסקת בשני נושאים אחרים: מעמדו של המזבח כמקום שחיטה לקדשים, ומקומה של המנחה.
שחיטה על גבי המזבח:
השאלה הנידונה היא האם מותר לשחוט עולה על גבי המזבח עצמו - לא על הכבש (הרמפה), אלא על המזבח ממש. הדרישה העיקרית בקדשי קדשים היא לשחטם בצפון, והשאלה היא אם המזבח מהווה מקום נוסף ונפרד שבו ניתנת רשות לשחוט. יסודה של אפשרות זו בפסוק: "וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ" - "עליו", על גבי המזבח. מכאן שניתן לשחוט עליו עולה, שהיא מקדשי הקדשים.
יש להקדים כי נחלקו התנאים במקומו של המזבח, כלומר כמה ממנו עומד בצפון:
יש הסוברים שכל המזבח נמצא בחצי הצפוני.
יש הסוברים שכל המזבח נמצא בחצי הדרומי.
שיטה שלישית: המזבח חצוי בדיוק באמצע - חציו בצפון וחציו בדרום.
להלכה פוסק הרמב"ם שרובו של המזבח עומד בדרום.
אלא שאין זו נקודתה של משנתנו. המשנה קובעת כי מלבד הצפון, שהוא מקום השחיטה, קיים מקום נוסף הנקרא "המזבח", והשאלה היא אם זהו מקום שניתן לשחוט בו ללא הגבלה. בכך נחלקו:
"קדשים קלים ששחטן בראש המזבח - רבי יוסי אומר: כאילו נשחטו בצפון" - מעמדו של ראש המזבח, בכל מקום שבו (למעט הכבש), כמעמד הצפון, ושחיטה שם כשרה.
"מחצי המזבח ולצפון - כצפון, ומחצי המזבח ולדרום - כדרום" - רבי יוסי בר יהודה חולק: רק המחצית הצפונית של המזבח, מקו האמצע שלו וצפונה, דינה כצפון העזרה; ואילו המחצית הדרומית דינה כדרום, ואין שוחטים בה קדשי קדשים.
ביסוד הדברים: רבי יוסי סובר שכל המזבח עומד בחצי הצפוני, אך אין זה נחשב לצפון העזרה, אלא מקום אחר הנקרא "מזבח" - מקום נפרד שהותרה בו השחיטה מכוח הפסוק שהובא לעיל. רבי יוסי בר יהודה סובר שהמזבח הוזז דרומה וכולו עומד במחצית הדרומית, ולפיכך קצהו הצפוני של המזבח הוא קו האמצע של העזרה. מכאן שיש שני מקומות: הצפון עצמו, וכן החלק שעל גבי המזבח - אך רק מחציתו הצפונית.
ראוי לציין כי קיימת מחלוקת נפרדת בשאלה היכן נמצא "הצפון" בעזרה. רבי יוסי בר יהודה סובר שאין זה אלא החלק שמצפונו של המזבח ממש - לא צפון-מזרח ולא צפון-מערב, אלא אותה רצועה בלבד - ובנוסף לה גם המזבח.
להמחשת שיטתו: אם באופן היפותטי ייבנה המזבח בבית השלישי קטן ממידתו הנוכחית, ויווצר רווח בין קצהו הצפוני לבין נקודת אמצע הבית, יתקבלו שלושה אזורים נפרדים:
הרצועה שמצפון למזבח ממש - זהו הצפון, וכשר לשחיטת קדשי קדשים.
הרצועה שבין המזבח לבין נקודת האמצע - אין שוחטים בה קדשי קדשים.
המחצית הצפונית של המזבח עצמו - שוב כשר לשחיטת קדשי קדשים, לדעת רבי יוסי בר יהודה.
להלכה, כל המזבח כשר לשמש מקום לשחיטת הקרבנות. בכך מסתיים חלקה הראשון של המשנה.
מקום המנחה:
המשנה ממשיכה ועוסקת במנחות (בתלמוד הבבלי מובא חלק זה כמשנה נפרדת, כחמישה דפים לאחר מכן). נושא המנחות הוא מסכת שלמה בפני עצמה, ובעזרת השם נגיע אליה לאחר זבחים, אך כאן עוסקת המשנה במקומה של המנחה - במקביל לפרק הקודם, שבו נמנו מקומותיהם של הזבחים השונים.
במבנה דומה לזה שנקטה המשנה בפרק הקודם, קובעת המשנה שכל סוגי המנחות "נקמצות בכל מקום בעזרה". קמיצה היא נטילת הקומץ מן המנחה: המנחה מונחת בכלי שרת בדמות בצק, ולאחר שהוגשה ונגעה בקרן המזבח, נוטלים ממנה את הקומץ. ארבעת שלבי עבודת המנחה מקבילים לארבע עבודות הדם - שחיטה, קבלה, הולכה וזריקה: תחת השחיטה, שבה נוטלים חלק מן הבהמה, את דמה, כדי ליישמו על המזבח, נוטלים כאן חלק מן המנחה - את הקומץ - והוא שיוקטר על המזבח.
שיעור הקומץ הוא הכמות הנכנסת בין שלוש אצבעות: מרימים את הזרת ואת האגודל, ונותרות שלוש אצבעות למטה; הכמות הנכנסת בשטח שמתחת לשלוש האצבעות היא כנפח הזרת. הניסיון להחדיר את הזרת מתחת לשלוש האצבעות ולסגור עליהן ימחיש זאת. הואיל והקמיצה מקבילה לשחיטה, מקומה הוא כמקום השחיטה - ולפיכך ניתן לקמוץ בכל מקום בתוך העזרה.
ראוי לציין כי המנחה היא מקדשי הקדשים לעניין דינים כמעילה ולעניין מי רשאי לאכלה - הכהנים; ושאר המנחה נאכל בתוך כתלי העזרה, כדין קדשי קדשים. אך הקמיצה עצמה יכולה להיעשות בכל מקום בעזרה.
ובאשר לאכילתן, מפרטת המשנה:
"ונאכלות לפנים מן הקלעים" - בלשון המשכן; ובבית המקדש הכוונה לתוך כותלי העזרה.
"לזכרי כהונה" - לכהנים הזכרים בלבד, ולא לנשיהם ולילדיהם.
"בכל מאכל" - הרשות נתונה להכינן בכל דרך: לקלות, לטגן, לעשות מהן לביבות, וכיוצא בזה.
"ליום ולילה עד חצות" - ליום שבו קרבה המנחה וללילה שלאחריו. מדאורייתא זמן האכילה נמשך עד עלות השחר של הלילה שלאחר הקרבתה, אך מדרבנן רק עד חצות הלילה - גזירה שמא יטעה אדם בהערכת הזמן שנותר לו, ויבוא לאכול את מנחתו לאחר עלות השחר, ואז תהיה נותר והוא יתחייב עליה כרת.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני עניינים. בראשון עמדנו על מעמד המזבח כמקום שחיטה נוסף על הצפון, מכוח הפסוק "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", ועל מחלוקת רבי יוסי - שכל ראש המזבח דינו כצפון - ורבי יוסי בר יהודה, שרק מחצי המזבח ולצפון דינו כצפון, ולהלכה כל המזבח כשר. בשני עמדנו על מקום המנחה: הקמיצה, המקבילה לשחיטה, נעשית בכל מקום בעזרה, ואכילת השיריים לפנים מן הקלעים, לזכרי כהונה, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות.
מכאן ואילך ייכנס הפרק לעניינו המרכזי - קרבנות העוף.