אנו מתחילים כעת את הפרק החמישי במסכת זבחים, הנקרא "איזהו מקום" - פרק מפורסם למדי, המופיע בסידור בתפילת השחר לפני "ברוך שאמר", ורבים אומרים אותו בכל יום ויום. הגמרא בקידושין (יב) אומרת שאדם צריך ללמוד בכל יום מקרא, משנה וגמרא, ורכיב המשנה שבסדר היום כלול כאן - פרק זה בשלמותו.
מדוע נקבע דווקא פרק זה בסידור?
מפני נושאו: הפרק עוסק בקורבנות, וסדרי התפילה באים ממש במקום הקורבנות וההקרבות.
מפני שזהו פרק יוצא דופן שאין בו שום מחלוקת: הוא דן בכל סוגי הקורבנות, ואף על פי כן אין בו שינוי דעות כלל.
מפני קדמותו: יש מסורת שפרק זה עתיק מאוד, ואולי אף חוזר עד משה רבנו עצמו. מערכת לימודים עתיקה זו זכתה למקום של כבוד מיוחד.
כוונת המשנה ב"איזהו מקום":
המשנה באה לברר מהו המקום הראוי לביצוע הפעולות הנדרשות בכל אחד מן הקורבנות. המילה "זבחים" בחומש מתייחסת לשלמים באופן ספציפי, אך במשנה "זבחים" מתייחסים לשמונת סוגי קורבנות הבהמה - לא לעופות - ועל כל שמונת הסוגים נעבור בפרק זה.
"קדשי קדשים... שחיטתן בצפון":
בזבחים המקודשים יותר, יש לבצע את הפעולות בחלק הצפוני של עזרת בית המקדש. "שחיטתן" פירושה השחיטה, אך הכלל כולל ארבעה מעשים:
שחיטה - שחיטת הקורבן.
קבלה - קבלת הדם בכלי.
הולכה - הבאת הדם אל המזבח.
זריקה - יישום הדם על המזבח.
ארבעה מעשים אלו חייבים להיעשות בקדשי קדשים בצפון העזרה, וזהו אחד משלושת המאפיינים העיקריים המבדילים בין קדשים קלים לקדשי קדשים.
אלו הם קדשי הקדשים שבהם עוסקת המשנה:
העולות - קורבנות העולה.
החטאות - קורבנות החטאת.
האשמות - קורבן האשם.
שלמי ציבור, המובאים בשבועות.
היכן נמצא הצפון בדיוק?
כאן יסייע עיון במפה או בתרשים של העזרה. יש בכך כמה שיטות. הרמב"ם פוסק כשיטת רבי, שהצפון הוא כל האזור הצפוני של עזרת המקדש - החצי הצפוני שבין הכניסה לבין כניסת האולם. הכניסה היא מן המזרח, בשער ניקנור, והצד המערבי הרחוק הוא לכיוון קודש הקודשים. האולם הוא הפרוזדור המוביל אל ההיכל, המבנה הפיזי שבו נמצאים הקודש וקודש הקודשים. יש שיטות אחרות בדיוק אופן חלוקת האזור, וכן שיטות אחרות בדבר מיקומו של המזבח, אך זהו הרעיון הכללי.
פר ושעיר של יום הכיפורים:
המשנה הראשונה עוסקת באופן ספציפי בפר ובשעיר של יום הכיפורים. אלו הם שניים מתוך חמש החטאות הפנימיות, והם מכונים לעיתים "הפר והשעיר הנשרפים", מפני שהם שניים מתוך חמש החטאות שבשרן אינו נאכל אלא נשרף מחוץ לאזור המקדש. האימורים מוקרבים על המזבח, ואילו הדם בחמש חטאות אלו אינו נזרק על המזבח החיצון אלא על המזבח הפנימי.
לשון המשנה: "וקיבל דמן בכלי שרת בצפון" - קבלת הדם בצפון, שכן החלק הצפוני של העזרה הוא המקום שבו מתרחשות כל פעולות אלו. וממשיכה המשנה: "ודמן טעון הזאה על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב" - הדם צריך להינתן בין הבדים, לפני הפרוכת, ועל מזבח הזהב.
הדבר נידון באריכות רבה במסכת יומא. שני קורבנות מיוחדים אלה מובאים ביום הכיפורים: הפר בא לכפר על הכהן ומשפחתו, והשעיר הוא השעיר לה' הבא לכפר על עם ישראל. דמם קרב בתוך ההיכל, בקודש. בסך הכול נעשות ארבעים ושלוש הזאות דם, וכולן מעכבות - "מתן אחת מהן מעכבת": אם החסיר אפילו אחת מהן, אין הקורבן יעיל.
הכהן הגדול לוקח את דם הפר ומזה שמונה הזאות בקודש הקדשים, המכונה כאן "בין הבדים". לארון, שהחזיק את הלוחות השבורים ואת הלוחות שקיבל משה, היו שני בדים שהיו צריכים להיות מחוברים אליו, והדם היה צריך להיות מוזה על הרצפה באזור שבין הבדים. בבית המקדש השני לא היו ארון ולא בדים, ולפיכך היה הכהן הגדול מזה על הרצפה, על אבן השתייה - אבן היסוד שבקודש הקדשים.
סדר ההזאות, כפי שמופיע בספירה של יום הכיפורים ("אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים" וכן הלאה):
בין הבדים: הזאה אחת למעלה ושבע למטה, בסך הכול שמונה הזאות מדם הפר. לאחר מכן מניחים את דם הפר בצד ולוקחים את דם השעיר לה', ושוב שמונה הזאות - סך הכול שש עשרה הזאות בקודש הקדשים.
לפני הפרוכת: שמונה מדם הפר ושמונה מדם השעיר, סך הכול שש עשרה נוספות באותו אופן. אין ההזאה על הפרוכת עצמה, המפרידה בפני קודש הקדשים, אלא על הרצפה לפניה. הרי לנו שלושים ושתיים.
קרנות המזבח הפנימי: הדמים מעורבבים, והכהן הגדול נותן את הדם על ארבע קרנות המזבח הפנימי - עוד ארבע, ובסך הכול שלושים ושש.
גגו של מזבח הזהב: שבע נתינות, ומשלושים ושש מגיעים לארבעים ושלוש.
כל ארבעים ושלוש ההזאות הללו נעשות בפנים, ואם החסיר אפילו אחת מהן - כל העניין אינו עולה ואינו מועיל.
שפיכת שיירי הדם על היסוד:
שאריות הדם שלא נזרקו באותן ארבעים ושלוש הזאות נשפכות על היסוד - הבסיס המקיף את המזבח החיצון - בצידו המערבי. היסוד גבוה אמה ורחב אמה, ומקיף את כל הצד הצפוני ואת כל הצד המערבי, ומשם מתעקל סביב הפינה אמה אחת לכיוון דרום ואמה אחת לכיוון מזרח. בפינה הדרום מערבית, שהיא בערך לפני הכניסה לאולם - חדרי הכניסה של המקדש - נמצאים שני נקבים בבסיס: אחד קרוב למערב ואחד קרוב לדרום, והדם נשפך על הנקב המערבי ויורד לשם.
למטה עוברת תעלת מים תת קרקעית, אמת מים זורמת ההולכת אל נחל קדרון, והיא שוטפת את הדם החוצה. לשם אמור עודף הדם להגיע. ואף על פי כן, אומרת המשנה, אם לא נשפך הדם של החטאות הפנימיות ושל הפר והשעיר של יום הכיפורים על היסוד - אין הדבר מעכב בדיעבד ואינו פוסל, אלא שלכתחילה לשם הדם אמור ללכת, כדברי הפסוק.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מקומו המיוחד של פרק "איזהו מקום" בסידור, את הכלל שקדשי קדשים שחיטתן בצפון - ובכללה קבלה, הולכה וזריקה - ואת זהות קדשי הקדשים: עולה, חטאת, אשם ושלמי ציבור. עמדנו על גדרי "צפון" בעזרה, ועל דין הפר והשעיר של יום הכיפורים: ארבעים ושלוש ההזאות בין הבדים, לפני הפרוכת, על קרנות המזבח הפנימי ועל גגו - שכולן מעכבות, ולעומתן שפיכת השיריים על היסוד שאינה מעכבת בדיעבד.