אנו פותחים את פרק ג' משנה א'. בפרק הקודם עסקנו במי שפסול לעבודת הקורבנות, וציינו כי המשנה שם דיברה מן הקבלה - קבלת הדם לתוך כלי שרת - ואילך. הדגשנו שם כי השחיטה עצמה יכולה להיעשות בידי כל אדם, ומשנתנו אומרת זאת במפורש.
לשון המשנה:
"כל הפסולין ששחטו - שחיטתן כשרה" - כל אותם אנשים הפסולים לקבלה, להולכה ולזריקה, אם עשו את פעולת השחיטה עצמה בקורבן, שחיטתם כשרה לחלוטין.
"שהשחיטה כשרה בזרים" - במי שאינו כהן.
"בנשים" - בידי אישה.
"ובעבדים" - ואפילו עבד כנעני, אדם שלא נולד יהודי אך נעשה למעשה חלק מן הבית היהודי (ויבואר להלן).
"ובטמאים" - ואף אנשים טמאים כשרים לעשות את השחיטה.
"אפילו בקדשי קדשים" - אף בקורבנות הקדושים ביותר: החטאת, האשם והעולה.
"ובלבד שלא יהו טמאים נוגעין בבשר" - בתנאי שלאחר שחיטת הבהמה לא ייגע הטמא בבשרה, שאם נגע - טימא אותו ופסלו.
לכתחילה או בדיעבד:
הלשון "כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה" נשמעת כלשון של בדיעבד, לאחר מעשה. אולם למעשה הדבר מותר לכתחילה: זר או אישה רשאים לבצע את השחיטה מראש. הטעם שנקטה המשנה לשון של בדיעבד הוא מפני הטמא, שאצלו אכן כך הוא - שחיטתו כשרה בדיעבד בלבד, שכן מדרבנן אין הטמא שוחט לכתחילה, מחשש שיבוא בסופו של דבר במגע עם הקורבן ויטמא אותו.
הכשרים לשחיטה:
שחיטה כשרה בזרים - במי שאינו כהן, וכל הדינים הללו מבוססים על פסוקים. כן כשרות נשים לשחוט, ואין בכך כל בעיה, וכך הדין אף בחולין (ואף שבימינו אין אישה שוחטת בהמה לאכילה, יש לכך סיבה צדדית).
ובעניין העבדים יש להבחין:
עבד עברי: אין המשנה מתכוונת אליו, שכן משרת יהודי אינו אלא יהודי רגיל הנמצא בסוג של מאסר על חובות. אין בו שום דבר שאינו יהודי, ולפיכך שחיטתו כשרה כשחיטת כל זר אחר.
עבד כנעני: אדם שהתחיל בתור גוי, אך בינתיים נימול וטבל במקווה, וכעת הוא כמעין יהודי. הוא חייב במצוות כאישה יהודייה - שומר כשרות, שומר שבת וכן הלאה, ובחיובים אלו הוא שווה לכל אישה מישראל. משום כך שחיטתו כשרה.
גוי: פסול לשחוט, ואף בחולין, באוכל רגיל שבימינו. וכן עבד כנעני שטרם טבל במקווה או שלא נימול - פסול, שכן הוא נמצא בדרגה פחותה מן העבד הכשר.
שחיטה בידי טמא - שאלה לוגיסטית:
אמרנו כי טמאים כשרים לשחיטה אפילו בקודשי קודשים, ודבר זה מעורר שאלה מעשית: הרי אדם טמא אינו יכול להיכנס לעזרה, אף אם טומאתו קלה. כיצד, אם כן, יעשה את השחיטה? אף אין לומר שיעמוד בחוץ ויושיט את ידו פנימה, משום שאפילו כניסה חלקית למקדש אסורה לטמא. על כן יש להעמיד מצב מאולץ, כגון סכין ארוכה במיוחד, שהאדם עומד בחוץ והסכין מגיעה פנימה. אך מכל מקום, מבחינה עקרונית הטמא יכול לשחוט, ואין בשחיטה עצמה בעיה.
"ובלבד שלא יהו טמאים נוגעין בבשר":
כדי להבין את הדברים ביתר פירוט, נקדים כמה כללים. בהמה חיה אינה מקבלת טומאה כלל, ולפיכך אם נשאה על גבה מת - היא עדיין כשרה לשמש קורבן. אך משעה שמתה, היא מקבלת טומאה. יש כאן כמה עניינים טכניים המערפלים במקצת את התמונה, ולכן נעמיד את הכללים בבירור.
אף בהמה מתה שנשחטה אינה מקבלת טומאה עד שהוכשר בשרה, כלומר הוכן לקבל טומאה. הכשר זה מצריך שהבהמה, או כל מאכל אחר, יירטבו באופן שהבעלים שמח בו או נוח לו בו, ושהרטיבות תהיה באחד משבעת המשקים המכשירים, הידועים בסימן י"ד שח"ט ד"ם:
י' - יין.
ד' - דבש (דבש דבורים).
ש' - שמן (שמן זית).
ח' - חלב.
ט' - טל.
ד' - דם, וזהו הרלוונטי לענייננו.
מ' - מים.
מכיוון שהדם הוא אחד המכשירים, לכאורה הקורבן לאחר השחיטה - שיש דם בצווארו - מוכשר מעתה לקבל טומאה. אלא שיש כלל מיוחד בפני עצמו, שדם הקורבנות אינו מכשיר, ואין הוא מכשיר דברים לקבל טומאה. ואף על פי כן, יש כאן עניין נוסף ונפרד: לקורבנות מעמד מיוחד, והם מוכשרים לקבל טומאה בכל מקרה. השורה התחתונה היא שאדם טמא הנוגע בבהמה מטמא אותה. וישנם פרטים טכניים נוספים, כגון אדם שהוא אב הטומאה המשתמש בסכין, שאז הסכין עצמה נעשית מכשיר והבהמה נטמאת בכל מקרה - אך העקרונות הם העקרונות.
"לפיכך הם פוסלין במחשבה":
מחשבתו של העושה את השחיטה נחשבת, אף אם הוא זר, אישה, עבד או טמא. אם חשב מחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו וכדומה - פסל את הקורבן, שכן מחשבתו נחשבת מפני שהוא כשר לעשות את השחיטה. אך יש לזכור שאין הם כשרים לקבלה - קבלת הדם - ולעבודות שלאחריה.
"וכולן שקיבלו את הדם":
אם הפסולים קיבלו את הדם, ובשעת הקבלה חשבו אותה אישה או אותו זר מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו - אין הדבר מעלה ואינו מוריד. המחשבה אינה רלוונטית כאן, שכן הקבלה עצמה אינה כשרה.
"אם יש דם הנפש - יחזור הכשר ויקבל":
אם נשאר דם הראוי לשמש לקורבנות, הוא דם הנפש - הדם המשפריץ ויוצא לאחר ביצוע החתך בצוואר. מדובר בחלון זמן קצר, אך נעמיד שיש שני קילוחי דם, וודאי שיהיו לפחות שניים. אם הקילוח הראשון התקבל בידי מי שאינו כהן - אין זה מועיל, ומחשבותיו אינן רלוונטיות. אך אם הקילוח השני יכול להתקבל בידי כהן, וחובה עליו לעשות כן אם הדבר בידו, קבלה זו כשרה והדם כשר.
לפיכך על האדם הכשר, הכהן, למהר ולתפוס את הקילוח השני, לקבל את הדם ולהמשיך בעבודת הקורבן כסדרה. כלומר, אף שהקילוח הראשון התקבל בידי אישה או בידי מי שאינו כהן, ואף שהיו להם מחשבות פסולות - אין בכך כלום, שכל עוד יש דם הנפש זמין אפשר להמשיך בקילוח השני ולהתקדם משם.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי השחיטה, בשונה משאר העבודות, כשרה בזרים, בנשים, בעבדים ובטמאים, ואף בקודשי קודשים; שהיתר זה הוא לכתחילה, מלבד הטמא שהתירו לו בדיעבד בלבד; שעבד כנעני שנימול וטבל כשר לשחיטה, בעוד הגוי פסול; שהטמא אינו נוגע בבשר, על פי כללי ההכשר לטומאה; ושמאחר שהפסולים כשרים לשחיטה - מחשבתם פוסלת בה, אך בקבלה אין מחשבתם נחשבת, ואם נשאר דם הנפש יחזור הכשר ויקבל.